יש משהו שובה לב בחזון שישגבול צייר
כאן על אחווה אנושית ורב-תרבותיות, ואני נוטה להאמין שהוא אכן מתכוון לכך בכנות ככל שמדובר במטרה שיש לשאוף אליה... מתישהו... בעתיד... הבעייה היא שזאת לא מציאות חיינו כאן ועכשו והיחסים בין יהודים לערבים רחוקים מאוד מנורמליות אפילו בשאלות הקיומיות, קל וחומר בשאלות של זהות לאומית ותרבותית. רב-תרבותיות כפי שישגבול מתאר לא קיימת בשום מקום. גם במדינות ההגירה הקלאסיות כמו ארה"ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה וגם באלה שבדורות האחרונים הפכו למדינות הגירה, כמו מדינות מערב אירופה, אין מציאות כזאת. מה שיש זה חברות עם תרבות דומיננטית של הרוב ולידה תרבויות של מיעוטים. בבתי הספר מלמדים ככלל בשפת המדינה (רק בדר' ארה"ב יש התחלות של בתי ספר דו-לשוניים בקהילות עם רוב של לטינוס). בבריטניה מלמדים באנגלית, בגרמניה בגרמנית, בצרפת בצרפתית. גם התרבות המוקנית לתלמידים היא התרבות של עם הרוב: שלי וביירון באנגליה, גיתה ושילר בגרמניה, בודלייר וויון בצרפת. למיעוטים הדתיים והתרבותיים יש אפשרות לשיעורים אחה"צ שבהם הם לומדים על הדת שלהם (בתי ספר לקוראן בטורקית בגרמניה, למשל או שיעורי דת של הקהילה היהודית). לפעמים יש גם בתי ספר של הקהילות הדתיות-תרבותיות המוכרים ע"י המדינה, אך היקפם מצומצם. רק במקומות שבהם יש מיעוטים לאומיים/דתיים/תרבותיים על בסיס טריטוריאלי יש בתי ספר דו-לשוניים או לגמרי בשפת המיעוטים. למשל: ההונגרים בסלובקיה וברומניה, הסלובנים באוסטריה, הגרמנים בצפון איטליה ובבלגיה, הדנים והסורבים בגרמניה וכד'. ובמקומות כמו בלגיה ושווייץ, המחולקות מבחינה לאומית-תרבותית, יש בחבלי הארץ השונים הפרדה לשונית. בבלגיה בין פלאמים וולונים, בשווייץ בין גרמנים, צרפתים, איטלקים ורטרו-רומאנים. בישראל יש מצב כלאיים של כל המצבים הנ"ל: בין היהודים והערבים יש גם הפרדה גיאוגרפית, גם דתית, גם תרבותית, גם לשונית. ומעל לכל - הפרדה פוליטית. ההפרדה קיימת גם בערים המעורבות (י-ם, חיפה, עכו, יפו לוד, רמלה וכד'). לא רק שהמיעוט הערבי בארץ הוא מיעוט גדול מאוד בהשוואה למיעוטים החיים בארצות דמוקרטיות והוא שונה מכל בחינה שהיא מעם הרוב, אלא שהוא בנוסף לכך חלק מעם אחר הנמצא המלחמה עם המדינה שלו והוא עצמו נמצא בקונפליקט קיומי עם המדינה הזאת. אמרתי זאת כבר לא פעם בפורום: הדוגמא היחידה העולה בדעתי להשוואה עם הערבים בארץ זה לא הערבים בצרפת או הטורקים בגרמניה, אלא הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה. כיוון שכך הייתי מציע לא להעמיד את העגלה לפני הסוס ולא לשגות במודלים לאינטגרציה תרבותית בין יהודים לערבים בארץ לפני שהבעיות הפוליטיות לא נפתרו. יש היום דה-פקטו סגרגציה בין שתי הקהילות, להוציא תופעות של אינטגרציה בשוליים (ישגבול הביא דוגמאות). בשלב זה שני הצדדים ככלל לא מעוניינים לשנות את המצב הזה. לא הייתי מציע לקפוץ באופן מלאכותי מעל המשוכה הזאת. החיים יעשו את שלהם. זה לא אומר שצריך להיות קיפוח של הערבים. המדינה צריכה להשקיע בכל בתי הספר ובכל התלמידים באותה המידה. יש פער גדול בין בתי הספר הערביים והיהודיים ויש גם פערים גדולים בין בתי הספר באזורים ה'יוקרתיים' ובין אלה בפריפריה. אי-אפשר להתגבר על כל הפערים כי חלקם נובעים גם מהבדלי ברמות האוכלוסיות השונות. אבל המדינה צריכה להשתדל לצמצם אותם ולא להפלות אחד לעומת האחר.