אין נביא בעירו
ברצוני להביא דברים שנאמרו הערב לאחר תום אימון שהעביר לנו סנסיי יונה מלניק: המאמן הראשי של נבחרת ישראל בג'ודו, יונה מלניק סנסיי, שיצ'ידאן, נאלץ לעזוב את תפקידו. החיבור הבלתי האפשרי בין יונה סנסיי לבין הנציגים ה"רשמיים" של הג'ודו בארצנו, הגיע לסיומו הבלתי נמנע. וכי מה רצינו? אנו, תלמידיו. מה ציפינו? מי הוא יונה סנסיי? תלמידם של נפילים: טקהיקו אישיקאווה, איסאו אוקאנו, אגדות בחייהם, יבדלו לחיים ארוכים. למרות שתלמידם היה, מעולם לא הגה את שמם בנוכחותם, הם היו, ונשארו, עד עצם היום הזה – "סנסיי". לקח את "הנבחרת" להתאמן ביפן. יום ראשון בטוקיו, הוא מתקשר לסנסיי, בן 87, רגליו כבר אינן נושאות אותו, ראייתו חלשה, הוא מעביר את יומו בהרהור ובמשחק ה"גו" האהוב עליו. אשתו אינה מזהה את הסנסיי שלנו (אשתו השניה), "הוא אינו מקבל אורחים" היא מפטירה. הוא לא מוותר: "מסרי נא לו כי תלמידו יונה נמצא בטוקיו ורוצה לבקר אותו, אתקשר שוב". באותו יום היא כבר תהפוך את משרדי האינפורמציה, תגלה את המלון בו שוהה "הנבחרת", ותשיג אותו בטלפון: "אותך הוא יקבל..." בסערת ההתרגשות, הוא שוכח במלון את המתנה שהכין עבורו בקפידה. לצערי, לא נכחתי במפגש, אבל בביטחון מלא אומר לכם שברכת השלום הייתה מלווה בדמעות ובקידה שלחכה את השטיח על המפתן. כמעט בכל שיעור, המורה שלנו מצטט את הסנסיי הזקן: "המורה שלי, אישיקאווה/אוקנו, תמיד אמר לנו..." "אישיקאווה אהב לתרגל את זה כך..." "זה תרגיל שהמורה שלי, אוקנו, פיתח...". המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם. ג'ודו בשביל יונה סנסיי, היא אומנות, קודם כל אומנות, ואחר כך – מה שרוצים. כפי שנקרא בפי סבא של אשתו "רקדן ג'ודו". "התנועה של הג'ודו היא תנועה טבעית", הוא מסביר לתלמידים, "אם אתם רואים תנועה שאינה הרמונית עם הטבע – זה לא ג'ודו". סריוקו זניו, ג'יטה קיואיי: שני העקרונות הבסיסיים שהניח המייסד, פרופ' גי'גורו קאנו. עיקרון השימוש המיטבי באנרגיה ועיקרון ההתפתחות ההדדית. את היופי, ההרמוניה, הזרימה, הרכות, המעגליות והיעילות האלגנטית של הג'ודו שלו, איש טרם הצליח לחקות, ואין לנו אף ג'ודוקא שהגיע לשלמות התנועה שלו. מתחרים שהצליחו יותר, יש לנו גם יש. אבל ג'ודוקא שהגיע כה רחוק בהבנה העמוקה של האומנות, אין לנו. אין דבר שמצער אותו ומכאיב לו יותר מתלמיד שנפצע. הוא מטיל עלינו באופן ברור את האחריות לשלומו של בן הזוג שלנו, תמיד. תלמד, ותעזור לחבר שלך ללמוד ולהשתפר. גם אם כבר למדנו ולמדנו ושיננו את התרגיל, "היום, נשפר את התרגיל...". כשיונה סנסיי מלמד, הוא מצפה שנשתמש בלימוד הג'ודו ככלי לשפר את עצמנו כבני אדם בכל תחומי החיים. השיעור מסתיים תמיד במחיאות כפיים. תודה על השיעור וגם על האימון. יונה סנסיי הוא האיש שמעולם לא הצליח להבין מדוע אנשים מחפשים לשלוט באחרים. הוא לא מבין למה אנשים פוחדים מדמוקרטיה. מדוע הוא לקח על עצמו לאמן את הנבחרת? כיצד הדמות שציירתי אמורה להתקיים בהיכל הניצחון והמדליה? כמו כל דבר אחר שלקחנו ופיתחנו, עשינו זאת בדרכנו המקורית: הכוחנית, הקולנית, המתעלמת מהזולת ומקדשת את האמצעים. הגוף הרשמי הקרוי בפי כל "האיגוד לג'ודו" והנבחרת המייצגת את פועלו, הפכו בסיגנון הישראלי המיוחד שלנו, להיות מכונה לתעשיה של ניצחון ותהילה אישית, ולסמל האולטימטיבי שלה – המדליה, עדיף אולימפית. אין בינו לבין הג'ודו שיונה סנסיי למד דבר וחצי דבר. החינוך היחיד שבו, הוא חינוך לניצחון, חינוך לתהילה, בכל דרך ובכל אמצעי. הג'ודו הוא רק כלי, קרדום לחפור בו. הבכיר והמשובח שבין המתחרים אינו מתבייש להצהיר קבל עם ועדה כי אין הוא אוהב את הג'ודו כלל. הוא אוהב את הניצחון. בעצם, מה יש לו להסתיר? למה לא להצהיר על כך? הרי זה כבר ברור לכל, ואפילו לגיטימי. גם אם יצהיר אחרת, לא יאמינו לו. המדליה, התהילה של המתחרה, היא הכוח של העסקן. כוח פוליטי, כוח של שליטה מתוקה על אחרים. שליטה על אגודות, על תקציבים, על הקצבות, על חשיפה לתקשורת ועל תפקידים ששכרם בצידם וגם תהילתם באותו צד. זהו שם המשחק. מורה? סנסיי? באיזה שפה זה? מי שמע? לכל היותר יש מאמן, אולי הוא אישי, אולי הוא לאומי, אולי הוא אולימפי, אולי הוא מועדוני, מה זה משנה, כל עוד הוא משרת אותי, ומשיג לי את ההנאות הקטנות שלהם אני זקוק. אני הרי עונד מדליה, כולכם חייבים לי. תודה על האימון? למה? אתה תגיד לי תודה שאני מרשה לך לאמן אותי! קידה? זה התנועה המגוחכת הזו שהאיגוד הבינלאומי עדיין לא מעיז לוותר עליה? אולי כי פוחדים מהיפנים, אולי כי מבינים לאן הדרך מובילה ומנסים להיאחז בקרני המזבח, אולי... מי אתה שאקוד לך? למה מי אתה?? הה?? ג'טה קיואיי? שוב פטפוטים בסיני? כפי שאמר לי פעם אחד מבכירי הנבחרת: "אם המאמן אומר לתרגל כל אחד 10 פעמים, אני אתרגל 15 ואתה 5"... בדרך למדליה ולתהילה, הספורטאים והעסקנים תאבי השלטון שלנו רמסו כל מוסר, כל כבוד, כל אטיקט ואת כל עקרונותיו וחלומותיו של המייסד. רמסו את הג'ודו שלנו, של כולנו. יונה סנסיי, לאלה אתה ניסית להביא את התורה ואת האומנות שלך. סירבת להאמין שזה לא אפשרי. התעקשת, בדרכך התמימה, להאמין. אתה מסמל את כל מה שאינם מסוגלים ללמוד ולהבין. איש מהם לא ילחם כדי לבקר אותך כשתהיה בן 87, עד 120. למרות שהם חייבים לך את המעט שהצליחו ללמוד – להילחם. את המעט הזה, שהם הפכו לכל, לדבר היחיד והבלעדי, שלשמו הם מוכנים לכל. ואנחנו, עומדים מנגד, וכל מה שידינו משגת היא לשפוך את ליבנו על המקלדת. איננו ראויים לך. אבל בכל זאת, אנא, תמשיך ללמד אותנו. איש אינו מסוגל לעשות זאת כמוך, והאומנות שאנו מחפשים, נמצאת רק אצלך. תודה. התלמידים המבוגרים של סנסיי.
ברצוני להביא דברים שנאמרו הערב לאחר תום אימון שהעביר לנו סנסיי יונה מלניק: המאמן הראשי של נבחרת ישראל בג'ודו, יונה מלניק סנסיי, שיצ'ידאן, נאלץ לעזוב את תפקידו. החיבור הבלתי האפשרי בין יונה סנסיי לבין הנציגים ה"רשמיים" של הג'ודו בארצנו, הגיע לסיומו הבלתי נמנע. וכי מה רצינו? אנו, תלמידיו. מה ציפינו? מי הוא יונה סנסיי? תלמידם של נפילים: טקהיקו אישיקאווה, איסאו אוקאנו, אגדות בחייהם, יבדלו לחיים ארוכים. למרות שתלמידם היה, מעולם לא הגה את שמם בנוכחותם, הם היו, ונשארו, עד עצם היום הזה – "סנסיי". לקח את "הנבחרת" להתאמן ביפן. יום ראשון בטוקיו, הוא מתקשר לסנסיי, בן 87, רגליו כבר אינן נושאות אותו, ראייתו חלשה, הוא מעביר את יומו בהרהור ובמשחק ה"גו" האהוב עליו. אשתו אינה מזהה את הסנסיי שלנו (אשתו השניה), "הוא אינו מקבל אורחים" היא מפטירה. הוא לא מוותר: "מסרי נא לו כי תלמידו יונה נמצא בטוקיו ורוצה לבקר אותו, אתקשר שוב". באותו יום היא כבר תהפוך את משרדי האינפורמציה, תגלה את המלון בו שוהה "הנבחרת", ותשיג אותו בטלפון: "אותך הוא יקבל..." בסערת ההתרגשות, הוא שוכח במלון את המתנה שהכין עבורו בקפידה. לצערי, לא נכחתי במפגש, אבל בביטחון מלא אומר לכם שברכת השלום הייתה מלווה בדמעות ובקידה שלחכה את השטיח על המפתן. כמעט בכל שיעור, המורה שלנו מצטט את הסנסיי הזקן: "המורה שלי, אישיקאווה/אוקנו, תמיד אמר לנו..." "אישיקאווה אהב לתרגל את זה כך..." "זה תרגיל שהמורה שלי, אוקנו, פיתח...". המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם. ג'ודו בשביל יונה סנסיי, היא אומנות, קודם כל אומנות, ואחר כך – מה שרוצים. כפי שנקרא בפי סבא של אשתו "רקדן ג'ודו". "התנועה של הג'ודו היא תנועה טבעית", הוא מסביר לתלמידים, "אם אתם רואים תנועה שאינה הרמונית עם הטבע – זה לא ג'ודו". סריוקו זניו, ג'יטה קיואיי: שני העקרונות הבסיסיים שהניח המייסד, פרופ' גי'גורו קאנו. עיקרון השימוש המיטבי באנרגיה ועיקרון ההתפתחות ההדדית. את היופי, ההרמוניה, הזרימה, הרכות, המעגליות והיעילות האלגנטית של הג'ודו שלו, איש טרם הצליח לחקות, ואין לנו אף ג'ודוקא שהגיע לשלמות התנועה שלו. מתחרים שהצליחו יותר, יש לנו גם יש. אבל ג'ודוקא שהגיע כה רחוק בהבנה העמוקה של האומנות, אין לנו. אין דבר שמצער אותו ומכאיב לו יותר מתלמיד שנפצע. הוא מטיל עלינו באופן ברור את האחריות לשלומו של בן הזוג שלנו, תמיד. תלמד, ותעזור לחבר שלך ללמוד ולהשתפר. גם אם כבר למדנו ולמדנו ושיננו את התרגיל, "היום, נשפר את התרגיל...". כשיונה סנסיי מלמד, הוא מצפה שנשתמש בלימוד הג'ודו ככלי לשפר את עצמנו כבני אדם בכל תחומי החיים. השיעור מסתיים תמיד במחיאות כפיים. תודה על השיעור וגם על האימון. יונה סנסיי הוא האיש שמעולם לא הצליח להבין מדוע אנשים מחפשים לשלוט באחרים. הוא לא מבין למה אנשים פוחדים מדמוקרטיה. מדוע הוא לקח על עצמו לאמן את הנבחרת? כיצד הדמות שציירתי אמורה להתקיים בהיכל הניצחון והמדליה? כמו כל דבר אחר שלקחנו ופיתחנו, עשינו זאת בדרכנו המקורית: הכוחנית, הקולנית, המתעלמת מהזולת ומקדשת את האמצעים. הגוף הרשמי הקרוי בפי כל "האיגוד לג'ודו" והנבחרת המייצגת את פועלו, הפכו בסיגנון הישראלי המיוחד שלנו, להיות מכונה לתעשיה של ניצחון ותהילה אישית, ולסמל האולטימטיבי שלה – המדליה, עדיף אולימפית. אין בינו לבין הג'ודו שיונה סנסיי למד דבר וחצי דבר. החינוך היחיד שבו, הוא חינוך לניצחון, חינוך לתהילה, בכל דרך ובכל אמצעי. הג'ודו הוא רק כלי, קרדום לחפור בו. הבכיר והמשובח שבין המתחרים אינו מתבייש להצהיר קבל עם ועדה כי אין הוא אוהב את הג'ודו כלל. הוא אוהב את הניצחון. בעצם, מה יש לו להסתיר? למה לא להצהיר על כך? הרי זה כבר ברור לכל, ואפילו לגיטימי. גם אם יצהיר אחרת, לא יאמינו לו. המדליה, התהילה של המתחרה, היא הכוח של העסקן. כוח פוליטי, כוח של שליטה מתוקה על אחרים. שליטה על אגודות, על תקציבים, על הקצבות, על חשיפה לתקשורת ועל תפקידים ששכרם בצידם וגם תהילתם באותו צד. זהו שם המשחק. מורה? סנסיי? באיזה שפה זה? מי שמע? לכל היותר יש מאמן, אולי הוא אישי, אולי הוא לאומי, אולי הוא אולימפי, אולי הוא מועדוני, מה זה משנה, כל עוד הוא משרת אותי, ומשיג לי את ההנאות הקטנות שלהם אני זקוק. אני הרי עונד מדליה, כולכם חייבים לי. תודה על האימון? למה? אתה תגיד לי תודה שאני מרשה לך לאמן אותי! קידה? זה התנועה המגוחכת הזו שהאיגוד הבינלאומי עדיין לא מעיז לוותר עליה? אולי כי פוחדים מהיפנים, אולי כי מבינים לאן הדרך מובילה ומנסים להיאחז בקרני המזבח, אולי... מי אתה שאקוד לך? למה מי אתה?? הה?? ג'טה קיואיי? שוב פטפוטים בסיני? כפי שאמר לי פעם אחד מבכירי הנבחרת: "אם המאמן אומר לתרגל כל אחד 10 פעמים, אני אתרגל 15 ואתה 5"... בדרך למדליה ולתהילה, הספורטאים והעסקנים תאבי השלטון שלנו רמסו כל מוסר, כל כבוד, כל אטיקט ואת כל עקרונותיו וחלומותיו של המייסד. רמסו את הג'ודו שלנו, של כולנו. יונה סנסיי, לאלה אתה ניסית להביא את התורה ואת האומנות שלך. סירבת להאמין שזה לא אפשרי. התעקשת, בדרכך התמימה, להאמין. אתה מסמל את כל מה שאינם מסוגלים ללמוד ולהבין. איש מהם לא ילחם כדי לבקר אותך כשתהיה בן 87, עד 120. למרות שהם חייבים לך את המעט שהצליחו ללמוד – להילחם. את המעט הזה, שהם הפכו לכל, לדבר היחיד והבלעדי, שלשמו הם מוכנים לכל. ואנחנו, עומדים מנגד, וכל מה שידינו משגת היא לשפוך את ליבנו על המקלדת. איננו ראויים לך. אבל בכל זאת, אנא, תמשיך ללמד אותנו. איש אינו מסוגל לעשות זאת כמוך, והאומנות שאנו מחפשים, נמצאת רק אצלך. תודה. התלמידים המבוגרים של סנסיי.
