.... אין מילים

[תמרה45]

תודה יקירתי!!

את לא מבינה בכלל עד כמה שזה עוזר! המילים שלך, וזה שאת מוכנה לתת את עצמך ולומר שאת כאן!
לסנן, כמו שאת אומרת, זה מאוד מתחבר לי למה שרחלי אמרה לגבי הלא להסכים להיות אנדרטה..
הרבה, אולי רוב, הבחירות שלי בחיים נבעו מזה... וכל הזמן רק מנסה לנקות ולנקות...
תודה (((-:

 

[TorrentN]

שמחה שהצלחתי לעזור קצת..

התכוונתי לזה באמת.

מה שלומך היום?

מכירה את מה שאת אומרת..
המטפלת שלי תמיד אומרת שיש הבדל מהותי בין הקרבה ונתינה, ותמיד כשמקריבים לא באמת נותנים.
שווה מחשבה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תמרה

הרבה מאיתנו כאן מכירות את הכאב הזה של אכזבה מהמשפחה.
משפחות של מופרעות אכילה עומדות הרבה פעמים בחוסר אונים מאוד גדול מול החולי הזה, והרבה פחדים וחוסר יכולת שלהם לקבל את המצב, חוסר רצון להתמודד עם מה שזה אומר, גורם הרבה פעמים למשפחות או להורים לא לראות מה עובר על הילדה שלהם, ולא להסכים להבין מה היא עוברת.
זה כואב נורא.
וזה בסדר שזה כואב,
זה אומר שאת יודעת שמגיע לך אחרת, ושאת לא מוותרת על הצורך הזה למשהו אחר ולא מכבה אותו.
יכול להיות שלא תוכלי לקבל את הדברים האלו בבית, זה לא אומר שלא תוכלי לקבל את זה בשום מקום אחר. אמנם אין תחליף ללקבל הבנה ותמיכה מההורים, ובכל זאת, אפשר ליצור בחיים מקורות תמיכה נוספים, כמו טיפול, כמו זוגיות, כמו חברות.
אני יודעת שזה נראה כאילו עכשיו אין לך שום דבר להשען עליו ובתוך השנאה והייאוש זה נראה גם כאילו לא יהיה.
אבל אני מאמינה שעם טיפול ועם צעדים נכונים אפשר לצאת מהבור הזה וליצור לעצמך מציאות אחרת.

אני גם חושבת שאם להיות ליד ההורים מקשה עלייך כל כך, והיחסים בינכם טעונים ככה, צריך לחשוב על איך את מתרחקת מהם. מרחק כזה יכול לאפשר לך להתארגן ולבנות את עצמך בלי ההתמודדות הקשה הזו עם ההורים, ובנוסף-
לפעמים דווקא מהמרחק פתאום מגלים את הדברים הטובים שיש בהם ושאפשר לקחת מהם.

 

[תמרה45]

הלוואי

גם פה, זה בעצם לוותר על משהו, נורא בסיסי כנראה.. ולהסכים ליצור איזה שהוא מעגל שלא כולל אותם..
ומאוד יכול להיות, מאוד, שהמעגל הזה יהיה הכי אמיתי.. כי המעגל הזה יוכל באמת להיות אני..
גם את נקודת המעבר, אעלה השבוע בטיפול..
אבל, הפחד שלי- אם אעבור, כנראה שזה לא יעביר לי את הבולימיה,
ואני מפחדת להישאר עם זה..
ופה, שאני בבית, אני עוד מצליחה להבין את הסיבות, ללמה אני סובלת מזה..
אבל אני מפחדת, שכשאהיה בחוץ, וכביכול "משוחררת" מכל עול.. לא יהיה סיבה..
מד הפחד שלי עולה..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

יש הרבה סיבות לפחד ממעבר כזה.

נראה לי חשוב מאוד לבדוק את זה בטיפול,
כי נשמע שמהרבה סיבות את חסומה מלצאת ממעגל שרע לך בו.

את צודקת, כנראה שתמשיכי להיות בולימית גם אם תעזבי את הבית.
זה טיבעו של החולי הזה, הוא מתחיל בגלל סיבה מסוימת והופך למעגל ששואב אותנו ונהיה לבעיה בפני עצמה.
מהמעגל הזה לא יוצאים ברגע שפותרים את הסיבה המקורית- כי בנתיים הבולימיה הפכה לכלי שאיתו את מתמודדת עם העולם, בנתיים התמכרת.
אבל כל עוד לא תפתרי את הבעיה, לא תהיה לך אפשרות להחלים...

 

[תמרה45]

נכון

סף האפשרות לשאת את הכאב לבד עלה על גדותיו
סליחה על הפריקה, אבל איזה כאב? אסביר.
כאב של אחות גדולה שמכאיבה עם כ"כ הרבה מילים שלה, מבטים רושפים, כעס שמופנה כלפיי, רוע, רוע.
כאב של אמא {שלי} שלא יכולה לכבד את הבת שלה בחולשתה.
אבא, שעשה אותי לחשוב שאדם שמן זה לא טוב, שאישה, לא טוב לה לאכול.
הם רעים לי, כל היום, רבים וצועקים, מתוחים, משתלטים. אוחח, והייתי רוצה שגם להם יהיה טוב.
קשה לי כבר לאהוב אותם למרות הכל.
קשה לי לא להיכשל רק בגללם.
קשה לי לחיות ככה.
ואני באמת באמת רוצה להיות יכולה לחיות אמיתי, עם נשימה, ללא בושה, ללא שנאה, ללא פחד, ללא מוגבלות.
וזה מה שאעשה,
אצטרך להרים טלפון לחברה מהלימודים, לומר ששוב- לא מגיעה מחר, מצב נפשי מתדרדר,
אח"כ מחר למכללה, להגיד שאני צריכה דחיית מבחנים ושלא רואה איך אהיה יכולה לגשת בסמסטר הזה,
ושבכלל לא מסוגלת לחשוב על הוסיף את העומס הזה עליי,
להביא להם אישור רופא.
ושאבא ואמא לא ידעו, זה בעיקר, {הם לא מקבלים את המחלה שלי... כבר אמרתי, מבחינתם הייתי ותמיד אהיה מפונקת, שמרחמת על עצמה}
ואז, מטפלת... ללכת אליה..
ולהיות יכולה לנשום..
המכללה תאהב אותי למרות שלא אעשה מבחנים, אני יודעת
הם אפילו יציעו תמיכה, אני מכירה את האנשים ששם..
מזל שיש כאלה, לא?
מתמרה, הבוכה, אך המבינה גם יחד..
תודה לכל העונות!! אחת אחת, זהב!

 

[תמרה45]

יום נוראי לפניי

טורנט.. מזדהה איתך.. עכשיו, היום, אני רובוט, צמודה לתפריט, כ: רובוט.
ככה זה שאני מתחילה להסתיר דברים כי לא יכול להיות להם ביטוי אצל מי שכל חיי הייתי צריכה שיהיה להם ביטוי- אבא, אמא. אז פעם זה התבטא בזה שהסתרתי מהם אכילה / אי אכילה / שירותים. היום זה מתבטא בזה שאני מסתירה מהם את החיים שלי. הם לעולם לא יבינו. אני צריכה לבנות מסגרת חיים שלא תכלול אותם, לא במובן הרע הקשה המתנתק, אלא במובן הרגשי, במובן של מילוי הצרכים. אז אני צריכה להיות בשקט בשקט.. להתבודד לי עם עצמי.. אבל אשתדל בכל מאודי שזה לא יהיה ככה. אנתק את עצמי במחשבה מהם, ואפעל מה שיכולה למען שמח את עצמי.... רק הנטיה שלי היא לא לאכול, ולכן טורנט, כמו שאמרתי לך.. אני מזדהה איתך... לא תהיה ברירה אלא להיצמד לתפריט כ.... רובוט... יצרתי קשר SOS עם המטפלת... אני מקווה שהיא תחזור אליי ויחד נחשוב מה לעשות. עד אז, אני אתפנה לשמוע מוזיקה, לשחק כל מיני משחקי חשיבה, לסדר דפים, חובות, עניינים, אולי לעשות שרשראות, לעשות אמנות, ו ו ו מקווה שהיום הזה יעבור בשלום, וגם הבאים אחריו!!! הלוואי!!!!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שמחה לשמוע שהתקשרת למטפלת

ובכלל, שמחה על זה שאת יודעת לקחת לעצמך את ההפסקה ולהתייחס ברצינות למצב שלך גם אם המשפחה לא מבינה את זה.

אני באמת חושבת שלהתרחק מהם יכול לעזור.
בנתיים, אנחנו כאן לשמוע מה שאי אפשר לספר שם.

 

[תמרה45]

תודה רחלי!

זה באמת כיף לדעת בשעה כזו, שיש אתכם! אני מתוחה כמו קפיץ.. עד שאפגש איתה וננתח את המצב...
בינתיים, צמודה לתפריט, בערך החבר הכי טוב.. מעבר לזה, לא מסוגלת לחשוב הרבה...
תודה!!!!
{לא הייתה לי ברירה.. ידעתי מה האפשרות האחרת.. והיא לא הרבה יותר טובה..}...

 

[TorrentN]

וואו..

הלוואי שתרגישי טוב, מדהימה אחת.

באמת כל הכבוד שיצרת קשר ולא נשארת לעשות מה שאת רוצה עם עצמך.

אני פה.. להכל.
אם רק תרצי.

 

[תמרה45]

תודה!!

אוהבת אותך!!

 

[TorrentN]

גם אני אותך.

 

[תמרה45]

מה דעתכן על מישהי עם הפרעות אכילה

שתלך ללמוד תזונה?!
הזוי, לא?!
זה כאילו כמו "לחיות את הטריגר"

 

[פרפר בתוך אגרוף]

יש כאן בפורום כאלו שבחרו ללמוד תזונה.

אישית אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתעסקת בזה כל היום,
אבל יכולה לדמיין איך יש כאלו שזה דווקא נותן להן כלים ותחושת שליטה.
אגב, אני חושבת שזה לא המקצוע היחיד שמושפע מהפרעת אכילה ושזו שאלה אם הוא מותאם למי שמתמודדת עם הפרעה.
אם תרצי, את מוזמנת לפתוח את זה כנושא נפרד. נראה לי כמו נושא מעניין לדיון.