נכון
סף האפשרות לשאת את הכאב לבד עלה על גדותיו
סליחה על הפריקה, אבל איזה כאב? אסביר.
כאב של אחות גדולה שמכאיבה עם כ"כ הרבה מילים שלה, מבטים רושפים, כעס שמופנה כלפיי, רוע, רוע.
כאב של אמא {שלי} שלא יכולה לכבד את הבת שלה בחולשתה.
אבא, שעשה אותי לחשוב שאדם שמן זה לא טוב, שאישה, לא טוב לה לאכול.
הם רעים לי, כל היום, רבים וצועקים, מתוחים, משתלטים. אוחח, והייתי רוצה שגם להם יהיה טוב.
קשה לי כבר לאהוב אותם למרות הכל.
קשה לי לא להיכשל רק בגללם.
קשה לי לחיות ככה.
ואני באמת באמת רוצה להיות יכולה לחיות אמיתי, עם נשימה, ללא בושה, ללא שנאה, ללא פחד, ללא מוגבלות.
וזה מה שאעשה,
אצטרך להרים טלפון לחברה מהלימודים, לומר ששוב- לא מגיעה מחר, מצב נפשי מתדרדר,
אח"כ מחר למכללה, להגיד שאני צריכה דחיית מבחנים ושלא רואה איך אהיה יכולה לגשת בסמסטר הזה,
ושבכלל לא מסוגלת לחשוב על הוסיף את העומס הזה עליי,
להביא להם אישור רופא.
ושאבא ואמא לא ידעו, זה בעיקר, {הם לא מקבלים את המחלה שלי... כבר אמרתי, מבחינתם הייתי ותמיד אהיה מפונקת, שמרחמת על עצמה}
ואז, מטפלת... ללכת אליה..
ולהיות יכולה לנשום..
המכללה תאהב אותי למרות שלא אעשה מבחנים, אני יודעת
הם אפילו יציעו תמיכה, אני מכירה את האנשים ששם..
מזל שיש כאלה, לא?
מתמרה, הבוכה, אך המבינה גם יחד..
תודה לכל העונות!! אחת אחת, זהב!