.... אין מילים

[תמרה45]

.... אין מילים

חיפשתי איך ובמה לפתוח.. משהו שיגן, משהו שיאמר..
אז אחרי שבת... ובעיקר עצוב ושוב עצוב
עם המשפחה
תמיד רציתי לחלום על המציאות הזאת שבה אנשים פגועים אומרים שהמשפחה תמכה בהם
אצלי זה ההפך
משפחה לא תומכת
אבא בעצמו עם סיפור..
הורים בעצמם ביניהם..
אוחח..
ואין את המקום לפרוק ואין המקום לכאוב אז כמו בימים של פעם.. הולכת אל.. האוכל.
אוח.
היומן אכילה לא יספר לי דברים טובים
זה בדיוק למה אמרתי שאני לא רוצה אותו
קל שיש אותו בימים שאת גיבורה
אבל בימים של טריגר של הצפה של בדידות מול המקום שאת הכי רוצה וחושקת להיות בו אהובה
הנחמה היא דמיונית
אבל בדיוק לכן הדיאטנית שם
ולכן בדיוק אני צריכה להמשיך לכתוב
כדי לאתר לאתר
ובלי לשפוט את עצמי
ובלי לשפוט בכלל
אלא להיות שם עם התחושה
ולנסות ללמוד לסלוח ממנה
ולמצוא אותי מחדש
במעגלים ששם תמיד הייתי נעלמת
ואני נתמכת עכשיו ע"י אחרת
ונאהבת
לא יודעת אם יספיק
עד שאשלים עם מציאות אחרת בלי לכעוס עליה
לא יודעת למה ישר עלה לי השיר הזה, ויש מצב שהוא לא קשור,
אבל עבורי הוא היה קשור..
תודה.
אשמח לשמוע מילותיכן/ם..
תמרה
http://www.youtube.com/watch?v=PyW4-7fjZPI

 

[מייפלס]

לא יודעת מה להגיד

רק שולחת

...

 

[תמרה45]

זה הרבה לי..

תודה..

 

[jellybelly1]

מצטערת לשמוע על השבת הקשה עם המשפחה
מכירה את השבתות האלה וגם את זה שאין תמיכה מצד בני משפחה מסוימים
הצורך הנפשי שמתעקש על תמיכה דווקא מהאנשים האלה יכול לא לחלוף גם בגיל מבוגר כמו שלי
וקשה להפנות את הצורך הזה למקום שהוא כן יקבל מענה, או לספק אותו בעצמך
ולא צריך להיות שיפוטי כלפי זה שהוא קיים
או כאשר יש נפילה ואנחנו פונים לאוכל בניסיון למלא את הצורך הזה
אז כל הכבוד שאת מצליחה בזה ומקפידה על הכתיבה ביומן אכילה
אין במה להתבייש. העובדה שאת כנה עם עצמך והדיאטנית ומראה שכל כך קשה לך רק הופכת את הימים שבהם אכלת לפי תפריט להצלחות יותר גדולות, כי התגברת על קושי גדול.

 

[תמרה45]

כן? את חושבת?

אבל מצד שני, החלל נשאר.. ז"א, הסיבה שהביאה אותי לאכול לא נעלמה.. ולפעמים יש ימים שאני חושבת שהדבר הזה ישאר לנצח אצלי ולעולם עם אותם אנשים אחוש כך ושזה הרושם החזק ביותר שישאר לי על עצמי בחיים, שאני לא שווה.
אני יודעת שהצד הטיפולי אומר ומציג דברים באור חומל אור אחר,
אבל לא יודעת, היום היו לי רגעים שבאמת מגודל התחושות הקשות הרגשתי- די, בשביל מה?!?!?!? הרגיש לי פתאום מאבק מיותר. הרגשתי אפר, אפר, את מבינה? מול אנשים כ"כ טובים ומוצלחים ומבינים. {יודעת יודעת שזה לא אמיתי.. אבל זה שם ואני רוצה לדעת לענות על זה, להתמודד עם זה, ולא בדרך שתדרוס את מה שהם, אלא בדרך שתאיר את מה שאני.. וזה קשה, כי הדרך הזו, שאני רוצה בה, תהיה חייבת לכלול בתוכה נכונות לסליחה... ואמאל'ה.. בסליחה אני מוותרת על דברים, על סיבות... על דברים שליוו והיו בי חיים שלמים.. שהולידו אותי הרבה להיות מה שאני..}

 

[מייפלס]

את שווה המון !

 

[jellybelly1]

אני כ"כ מבינה

מה את מרגישה
אבל בסליחה את לא מוחקת את הפגיעה ומה שנעשה, מה שקרה קרה והשפיע עלייך בצורה שהשפיע. אבל את מסוגלת לשים את עצמך לרגע בנעליים של האדם הפוגע ולהזדהות איתו, לראות אותו אנושי וחלש כמוך וראוי לסליחה, אולי במידה שאת מונעת סליחה ממנו את מונעת סליחה מעצמך?
וכן, בסליחה גם בוחרים לשחרר, להשאיר את העבר בעבר ולבחון את האחריות שלנו על המצב שלנו היום - לראות איך הפכנו לממשיכי דרך של האנשים שפגעו בו ואולי פוגעים יותר מכל אחד אחר.
מפחיד לקחת את האחריות הזאת בכל הכובד שלה בפעם הראשונה על עצמנו.
אולי מדברת רק על עצמי.

 

[תמרה45]

הי יקירה

אני יודעת, זה מסוג הדברים שאני יודעת אותם, יודעת טוב!
ואני חושבת שבדיוק בנק' הזו אני תקופה כבר שנה לפחות!!!!!
אני מבינה את הצד הזה ואני מבינה את הצד הזה.. וכל פעם שנדמה לי שהנה אני עוברת את המכשול... הופ אני נופלת {הרבה פעמים כי פשוט לא מצליחה לא ליפול} יכול להיות שהנפילה נובעת מזה שאני חושבת שאם אסלח אז העולם שלי ישתנה.
שהסליחה בעצם תמחוק את כל מה שהיה.
קשה להבין איך סולחים ולא שוכחים. איך סולחים וממשיכים הלאה.
הרי כל הפגיעות האלה שספגתי פגעו בי באמת!! כאבו לי באמת!!!
מה גם, שהסליחה תדרוש ממני לנתק בתוכי משהו מולם,
אם עיקר הקשר והחוט שחיבר בינינו היה המקום הקשה, הכואב,
ברגע שאסכים ללכת משם בפועל, אתחבר ממקומות אחרים..
{מה שכמובן, חיובי..}
אבל את יודעת, עוררת אותי, ממש בלב, שאמרת "לראות איך הפכנו לממשיכי דרך... ואולי פוגעים יותר מכל אחד אחר".
זה משהו ששווה התבוננות.
למרות שבאמת באמת אני לא חושבת שזו אני.. אני מאוד יודעת לעשות הפרדות בין דברים..
והרבה פעמים דווקא ההפרדות האלה הן שגורמות לי לנתק את הסיבה מהתוצאה..
ז"א, אני לא רוצה להכיל את זה שההורים שלי רבים, אז אני בורחת...
אני לא רוצה להכיל את זה שפגעו בי עכשיו, אז אני שותקת, הולכת..
את מבינה? אני לא משיבה חיצים.. אני לא בנאדם כזה.. אף פעם לא הייתי...
אבל לפעמים את פשוט רוצה שהאדם הפוגע ישתנה ויהיה אחר..
ולפעמים, את מבינה, שפשוט הנוכחות המשותפת שלכם ביחד.. פשוט לא טובה!!!
וזה עצוב עצוב שזה מיוחס לאנשים ממשפחה.....
אוחחח. סליחה אם העצבתי... :-SSD

 

[תמרה45]

*** תקועה

 

[jellybelly1]

קשה

קשה להבין איך לא פותחים את הלב ונשארים חשופים ופגיעים מול אדם אחר או סוגרים אותו לחלוטין, אלא משהו באמצע. גם אני מנסה להבין.
אני לא חושבת שבלקבל את זה שהם לא ההורים שמגיע היה שיהיו לך את צריכה להפוך קהה ומנותקת רגשית מולם ובטח לא מול פגיעה מצדם.
את אדם רגיש ומרגיש וכבר עכשיו מהקושי שלך להכיל את הכעס והעצב את בורחת ומתנתקת וזה בטח לא בריא לך.
את סולחת ומציבה גבולות שומרים על עצמך. או מין מסננת - את זה אני בוחרת לקבל מהם ואת זה לא.
ואת צודקת. לפעמים הנוכחות המשותפת פשוט לא טובה ואין פתרון.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

"בסליחה אני מוותרת על דברים"

אני מבינה את התחושה הזו. מכירה אותה היטב, מהדרך שאני עברתי בטיפול שלי, ומההתמודדות שלי עם כל מיני נושאים בחיים שלי.
אני לא חושבת שזה המילים שאני חשבתי בהם,
אבל זוכרת שהרגשתי תחושה מאוד דומה, שבלתת לעצמי לחיות, בלשמוח, בלחיות בלי הכאב הגדול הזה כל שניה, אני מוותרת על דברים- מוותרת על הזכות שלי לכעוס, מוותרת על הידיעה הברורה שאכן קרו לי דברים שלא היו צריכים לקרות, מוותרת על הצעקה הזו.
ובתוך הטיפול הצלחתי לגרום לזה שהדברים הם מספיק משמעותיים גם אם אני לא מקדישה את חיי כדי לצעוק אותם.
זה קרה בעיקר בגלל שהבנתי איזה מחיר אני משלמת על להיות אנדרטה למה שקרה.
אני לא יודעת בדיוק על איזה דברים את מדברת, על מה את צריכה לסלוח וכו', אבל לא חושבת שאת חייבת לסלוח. לפני הסליחה יש השלמה וקבלה וכל מיני דברים שאומרים שאתה מבין שלא יכול להיות אחרת עכשיו, או מקבל את זה שמשהו קרה, גם בלי לסלוח על זה שהוא קרה.

אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי ושזה נוגע בנקודה.

 

[תמרה45]

נכון

את מסבירה היטב
אני יעלה השבוע את הנקודה הזאת בטיפול
אני יודעת שהיא נכונה
אמרת "אנדרטה למה שקרה", הרסת אותי..
אני לא רוצה להיות אנדרטה והלוואי שלא אהיה יותר
והלוואי שאדע איך לעשות את זה נכון

 

[levshavur]

תמרהקוד העתקה שם: levshavur החלפת שם | ל

שלום לך
קודם כל הקשבתי לשיר והוא יפה ונוגע תודה ששמת אותו.
לגביי המשפחה גם לי לא הייתה תחושת המשפחה שלה ייחלתי כל כך, אבל למדתי להשלים עם המצב הקיים ולמצוא את מה שכן אפשר.
זה טוב לכתוב יומן אכילה כי ככה חוץ מלראות נפילות רואים גם את ההישגים...זה פשוט משקף באיזה מצב את נמצאת. וטוב שאת סומכת על הדיאטנית שלך.
זה חשוב.
אני מאחלת לך ימים טובים יותר מעכשיו...
לבשה.

 

[תמרה45]

יקירתי!

תודה

 

[תמרה45]

אבל, את יודעת

שהמשפחה שלי לא מוכנה לקבל את ההפרעה שלי
אחד ההורים ממש מכחיש, בתק' שזה צף, הוא לא היה יכול להסתכל עליי כמעט, אז להכיל?
ומה גם.. מבקשים ממני להכין להם אוכל, עוגות... זה בדיוק ההפך מההכלה...
מילא שלא יכילו, אבל הם לוקחים את זה למקום השני.
לא חייבים לדבר אתי על זה ולקבל אותי שם,
אבל שלא יצפו ממני למשהו אחר.
והלוואי והייתי מצליחה להסביר להם את זה בלי שהם יתאכזבו ממני..

 

[תמרה45]

הבעיה אצלי

וזה באמת עיקר הבעיה,
שכשמגיע הכאב הזה, החותך, הפוצע, אני מרגישה שאני נעלמת
ושאני לא יודעת איך לסגור את הפצע הזה
אז באותו רגע הישועה היחידה שאני מוצאת היא אכילה
והבעיה היא שזה גרם {היום כבר פחות}
לתחושות הכי יומיומיות להיראות כענקיות מטורפות
ברמה של להפסיד את הרכבת זה העולם רע, אני רעה, ייאוש ו.. אוכל.

 

[levshavur]

תמרה

שלום לך
אני חושבת שעדיף לך לנסות להסביר להם, גם אם הם לא יכילו לפחות הם ישמעו
ממך הסבר במיוחד על למה את לא יכולה להכין להם עוגות ודברים אחרים. גם אם
הם יכחישו עכשיו זה אוליי יחלחל לתוכם בשלב מאוחר יותר. זה מה שקרה עם
המשפחה שלי...
לכן אל תאבדי תיקווה...ואפילו אם הם יתאכזבו ממך זה עדיף מאשר שלא מבינים
אותך...
לבשה.

 

[תמרה45]

נכון

אבל במצב ובמקרה כזה, אני צריכה לקחת בחשבון את האפשרות שהם יתאכזבו ממני
ולהיות יכולה לחיות עם זה... להסכים עם זה, יהיה לי קשה, כי הייתי רוצה שיתמכו.. אבל בסדר, נגיד שאני יכולה ל"קבל" שהם לא יכולים להכיל, אבל אני צריכה להיות מוכנה לא לרצות אותם ולהמשיך להכין העיקר בשביל שהם לא יתאכזבו

 

[someone343]

יקירתי..

קוראת אותך, מבעד למילים , מבינה ומרגישה
סליחה שלא מוצאת את הכוח והמילים הנכונות להגיב
מחבקת אותך חזק

 

[TorrentN]

תמרה, יקרה..

מדהים כמה משפחה יכולה לפרק..
משהו בזה שהם המקום שאמור להיות הכי בטוח הופך את כל הפגיעות שלהם להרבה יותר משמעותיות וכואבות.

אבל את יודעת מה?
בעיה שלהם שהם לא מבינים אותך.

גם אצלי זורקים מדי פעם הערות שרק מכניסות אותי עמוק יותר,
אבל אני ממש משתדלת לסנן ולא להתייחס.
כי זה שהם לא מבינים וזה שהם עוקצים או פשוט לא מתייחסים ברגישות המתאימה רק מעיד על המקום החלש שלהם.
זה לא מנחם,
אבל כשרוצים כל הזמן לרַצות..
לפעמים עוזר לי להגיד לעצמי שעכשיו הם חלשים,
ועכשיו אני לא מתייחסת לזה.

כל הכבוד שאת לא מתייאשת, וממשיכה,
גם כשקשה!
אני באמת מעריצה.
כיף שאת ככה סומכת ופתוחה עם הדיאטנית.
כשמודים בבעיה נמצאים בחצי הדרך לפיתרון..

סליחה שאין בי באמת מילים לעזור ולעודד.
ניסיתי,
אבל נראה לי שהעיקר הוא פשוט להגיד שאני כאן,
אם את רוצה,
ושאת באמת מדהימה.
וכל מי שאומר אחרת אינו אלא טועה.

שבוע טוב ומוצלח.