לא קשור לכלום, חשבתי פתאום, סתם...
אז כותבת רגע, לסדר מה שחשבתי. אולי מעניין מישהו, לא בטוח...
התקופה האחרונה נורא מתהפכת ומטלטלת אצלי. ולא קרה משהו חדש בתנאים שחיה בהם. עוברת ברגע בין לספר דברים שמשאירים את הפסיכולוגית המומה, ללשתוק מולה. בין לבכות בלי לעצור, ללשחק את החיים בחוץ. להחליט יום אחד שאם אין כסף אז לא אקנה יותר אוכל ואסתדר כמו פעם, ואחרי כמה ימים מנסה לחזור קצת לאכול מסודר. רגע אחד באמת מנסה למצוא עבודה חדשה וברגע אחר ממש רוצה שיבואו לפנות אותי מהדירה ואצא שוב לרחוב רק עם תיק על הגב.
ההבדל שקרה-קורה עכשו, הוא במחשבות שמגיעה לחשוב, שמרשה להן, "להחשב" אצלי. כאילו משהו ניער אותי חזק והציף המון דברים שהצלחתי להצמיד לקרקעית הרבה זמן. אחרי הפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית שאמרתי דברים משמעותיים (מדי) שאלתי את עצמי למה, למה החלטתי שפתאם זה בסדר, זה מתאים? למה איפשרתי לזה לקרות? (חוץ מעניין התהליך והשנים של הטיפול וכל המילים הנכונות האלה) חושבת שמשהו במקום הזה עשה לי איזשהו שינוי. המילים של כולם, ההבנות, השיתוף. העובדה שהעזתי בכלל לכתוב גם, שזה אומר להסכים שאנשים יצטרכו לקרוא ואולי אפילו לענות, בגללי. מחשבות שחשבתי לפני ואחרי הודעות.
ואם להצביע על יום מסויים שזוכרת בו בבירור מחשבה חדשה שהלמה בי, זה היה המפגש פורום. היה לי קשה, כל כך קשה. אף פעם לא הייתי ככה לבד בין אנשים. לא חשבתי בכלל שככה יהיה לי. וכולם היו ממש בסדר ורק אני לא. יצאתי משם עם דמעות שכמעט יצאו, והלכתי מעל שעה ברגל בלי לשים לב, בלי לעצור. אז, אמרתי לעצמי: אל תחשבי שאנשים, הם הפיתרון ללבד. זו את שבוחרת. אל תצפי לכלום.
משהו הזדעזע בי אז, וממשיך לזעזע כנראה. כלום לא יציב, אבל משהו, טיפה יותר מחובר.