*אין לי כותרת*
הוא הלך מבודד ברחוב. לא ידע מה הוא רוצה מעצמו. חש עצמו מרוחק. מנותק. הוא אינו ידע מה צופה לו העתיד. הוא לא ידע אם הוא רוצה עתיד בלעדיה. הוא אבד. אבד בתוך החיים. החיים שעטפו אותו בכל כך הרבה חום. שנגמר. ואולי לא יחזור יותר לעולם. הוא הרגיש כל כך רע כשהוא הוציא את הרעל שלו כלפיה. הלך כאילו יצאה ממנו הנשמה. 'האם עכשיו אמור להיות לי טוב?', חשב לעצמו, 'האם אחרי הדבר הזה יהיה בכלל המשך?'. הוא לא ידע. הוא המשיך ללכת סהרורי. בוהה בעולם שטמן לו פח. לוחמה פסיכולוגית?, הוא לא חשב שזה מה שהיה שם. הוא איננו חש צורך כלל וכלל לחשוב, רק רצה להעטף שוב בחום הזה, אותו החום שעטף אותו במשך חמישה חודשים וכעת לא נמצא יותר. שעות חלפו, ימים עברו. האיש נותר תלוש. בצעד של חוסר אונים הוא פנה אל מקור מקצועי. הוא ידע כי דבר זה לא יעזור לו. הנשמה שלו, איננה עוד. החום התפוגג ונשארו רק קולות החיים המזויפים, שלא היוו מבחינתו אחוז של תחליף לאותו החום. הוא פנה אל נשמתו. האדם אשר העניק לו את החום ההוא. אפוף כולו בתקווה הוא לא האמין כי הוא עושה זאת. אך הוא הרי לא האמין בגורל, רק באותו החום, שלמענו חי. ימים נוספים עברו. האיש החל לחשוב. יתרה מזאת, האיש יצא לחופשי. הוא החל לחשוב שהחום אשר עטף אותו היה חום אשר מטרתו לשרוף. הוא חשב כי הקור אשר הרגיש היה לא אחר מהחופש הבלתי מוגבל. צמרמורות פשוט בגופו בלי הרף. הוא איננו ידע מה צופן לו העתיד. האיש חשב כי החלים, וכי הוא חי עכשיו. עכשיו הוא חי, באמת. האדם אשר כל כך אהב פנה אליו. הוא הלך בעקבות ליבו. ליבו, שרצה שוב את החום, גבר על מוחו, שזמזם שוב ושוב במוחו באותו סאגה ששמע בלי הפסקה בעקבות מחשבותיו. האיש היה מבולבל. ליבו וראשו ניהלו מלחמה בלתי פוסקת. האיש לא ידע מה עליו לעשות. יומיים בילה האיש במין תחושה של חופש עטוף באותו החום. האיש ידע כי הוא לא רצה חופש כלל וכלל, רק חום עטוף בשלווה, אותו שלווה שייחל לעצמו בכל אותם חמישה חודשים. בצד פזיז וחסר כל רגש האיש המית את החום. הלך בעקבות החופש. הוא סבר כי חום כפי שרצה, מלא בשלוות נפש, יבוא רק בעקבות חופש. לאיש יש כרגע חופש מוחלט. אבל האיש לא רוצה בחופש הזה. הוא רוצה רק חום. רק חום. מאז, האיש מהרהר בלי הפסקה. האיש מהרהר, אם יבוא היום, שבעקבות חופש יבוא חום. ואם חום באמת חוזר לאנשים, מתי יבוא היום, שבו הסבל יגמר, ויבוא אליו הרגש הבלתי פוסק, שבו ישנו חום, עטוף בשלווה נצחית. אני כתבתי, אני לא ממש חושב שתבינו משהו ממה שכתוב, זה מין הרהורים כאלה ביני לבין עצמי, וכל שבוע אני אכתוב סיפור כזה (אם שושי תסכים, כמובן). ולפעם הבאה אני אשתדל לכתוב קטעים יותר אופטימיים, הכל תלוי במצב רוח.
הוא הלך מבודד ברחוב. לא ידע מה הוא רוצה מעצמו. חש עצמו מרוחק. מנותק. הוא אינו ידע מה צופה לו העתיד. הוא לא ידע אם הוא רוצה עתיד בלעדיה. הוא אבד. אבד בתוך החיים. החיים שעטפו אותו בכל כך הרבה חום. שנגמר. ואולי לא יחזור יותר לעולם. הוא הרגיש כל כך רע כשהוא הוציא את הרעל שלו כלפיה. הלך כאילו יצאה ממנו הנשמה. 'האם עכשיו אמור להיות לי טוב?', חשב לעצמו, 'האם אחרי הדבר הזה יהיה בכלל המשך?'. הוא לא ידע. הוא המשיך ללכת סהרורי. בוהה בעולם שטמן לו פח. לוחמה פסיכולוגית?, הוא לא חשב שזה מה שהיה שם. הוא איננו חש צורך כלל וכלל לחשוב, רק רצה להעטף שוב בחום הזה, אותו החום שעטף אותו במשך חמישה חודשים וכעת לא נמצא יותר. שעות חלפו, ימים עברו. האיש נותר תלוש. בצעד של חוסר אונים הוא פנה אל מקור מקצועי. הוא ידע כי דבר זה לא יעזור לו. הנשמה שלו, איננה עוד. החום התפוגג ונשארו רק קולות החיים המזויפים, שלא היוו מבחינתו אחוז של תחליף לאותו החום. הוא פנה אל נשמתו. האדם אשר העניק לו את החום ההוא. אפוף כולו בתקווה הוא לא האמין כי הוא עושה זאת. אך הוא הרי לא האמין בגורל, רק באותו החום, שלמענו חי. ימים נוספים עברו. האיש החל לחשוב. יתרה מזאת, האיש יצא לחופשי. הוא החל לחשוב שהחום אשר עטף אותו היה חום אשר מטרתו לשרוף. הוא חשב כי הקור אשר הרגיש היה לא אחר מהחופש הבלתי מוגבל. צמרמורות פשוט בגופו בלי הרף. הוא איננו ידע מה צופן לו העתיד. האיש חשב כי החלים, וכי הוא חי עכשיו. עכשיו הוא חי, באמת. האדם אשר כל כך אהב פנה אליו. הוא הלך בעקבות ליבו. ליבו, שרצה שוב את החום, גבר על מוחו, שזמזם שוב ושוב במוחו באותו סאגה ששמע בלי הפסקה בעקבות מחשבותיו. האיש היה מבולבל. ליבו וראשו ניהלו מלחמה בלתי פוסקת. האיש לא ידע מה עליו לעשות. יומיים בילה האיש במין תחושה של חופש עטוף באותו החום. האיש ידע כי הוא לא רצה חופש כלל וכלל, רק חום עטוף בשלווה, אותו שלווה שייחל לעצמו בכל אותם חמישה חודשים. בצד פזיז וחסר כל רגש האיש המית את החום. הלך בעקבות החופש. הוא סבר כי חום כפי שרצה, מלא בשלוות נפש, יבוא רק בעקבות חופש. לאיש יש כרגע חופש מוחלט. אבל האיש לא רוצה בחופש הזה. הוא רוצה רק חום. רק חום. מאז, האיש מהרהר בלי הפסקה. האיש מהרהר, אם יבוא היום, שבעקבות חופש יבוא חום. ואם חום באמת חוזר לאנשים, מתי יבוא היום, שבו הסבל יגמר, ויבוא אליו הרגש הבלתי פוסק, שבו ישנו חום, עטוף בשלווה נצחית. אני כתבתי, אני לא ממש חושב שתבינו משהו ממה שכתוב, זה מין הרהורים כאלה ביני לבין עצמי, וכל שבוע אני אכתוב סיפור כזה (אם שושי תסכים, כמובן). ולפעם הבאה אני אשתדל לכתוב קטעים יותר אופטימיים, הכל תלוי במצב רוח.
