זה יותר דיאלוג ארוך מציטוט.
פנינים: "... אין לי שמץ של מושג. אדארד סטארק הטיפש האשים אותי באותו פשע. הוא רמז שלורד ארין חשד או... יותר נכון האמין..." "שאת מזדיינת עם ג'יים המתוק שלנו?" היא סטרה לו. "חשבת שאני עיוור כאבינו? שותפיך למיטה הם לא העסק שלי... למרות שדומה שאין צדק בכך שאת מפסקת את רגליך לאח אחד ולאחר לא". היא סטרה לו. "בעדינות סרסיי, אני רק מתלוצץ איתך. למען האמת אני מעדיף זונה נחמדה. אף פעם לא הבנתי מה ג'יים מוצא בך, מלבד את בבואתו שלו". היא סטרה לו. אני (באופן מאוד לא מקורי) אוהב בעיקר את הקטעים של טיריון, אבל גם את אלה של ג'יים ואצבעון. אחד האהובים עלי הוא ממשחקי הכס, כשאצבעון עושה ביקור חולים לנד: בדרכו לדלת הבחין לורד פטיר בכרך עב הכרס של המלומד העליון מאלון מונח על השולחן והתעכב להפוך בעצלתיים את הכריכה. "תולדות שושלות בתי האב החשובים בשבע המלכויות. לרבות תיאור של לורדים רמי מעלה רבים, רעיותיהם האצילות וילדיהם", קרא. "דבר משעמם מזה לקריאה עדיין לא ראיתי. שיקוי שינה, הלורד?" לרגע שקל נד לספר לו הכול, אבל בהלצותיו של אצבעון היה משהו שהרגיז אותו. האיש היה ערמומי מדי, וחיוך לעגני לא מש מעולם משפתיו. "ג'ון ארין עיין בספר הזה בזמן שחלה", אמר נד בטון זהיר, מחכה לראות כיצד הוא יגיב. והוא הגיב כפי שהגיב תמיד, בדבר שנינה. "אם כך המוות ודאי בא לו כהקלה מבורכת".