אין הרגשה רעה יותר
מאשר הרגשת הפספוס האישי. אתמול הפרויקט, שעבדתי עליו בווירטואלי ובהתשת מוחי ונשמתי במשך זמן רב מאוד, נתקבל סופסןף בהתלהבות על ידי אחד המרצים שלי. אנחה גדולה יצאה מפי לא לפני שהיא עוברת על איבר בגופי העייף. אבל זה לא הסיפור, ובכלל זה רק צעד ראשוני בהגשמת חלום שאולי יתממש ואולי לא. היום, אחרי יום לימודים הזוי, נכנסתי למטרו ושלא כמזלי גם מצאתי מקום ישיבה פנוי. בעודי בוהה בפרסומות ועדיין נרגשת ממה שהיה ומה שיהיה, עיניי מצטלבות עם עיניה. נשברתי השפלתי ראשונה את עיניי. היא ישבה לה שם וכתבה ביומנה, ואני הבטתי בה מוקסמת ממה לא ידעתי, מה שלא הפריע לי להמשיך להביט בה ולעקוב אחר תנועות ידיה, שיערה והבעות פניה. היא הרימה שוב את עיניה וצילבה מבט חודר כחולירוק בעיניי, המשכתי הפעם להביט בעיניה אם כי קשה היה לדעת מזווית הישיבה האם היא מביטה בעיניי או שאני הוזה להיפך, משזה נמשך שוב לפרק זמן נצחי בעיניי, נשברתי שוב ראשונה והשפלתי מבטי. היא המשיכה את כתיבתה, אך ברור שחשה שמיהו עוקב אחריה. הרימה את עיניה שוב, חדרה את עיניי עמוק עמוק. לא רוצה להישבר, רוצה להיאבד בתכול עיניה חשבתי לעצמי. היא המשיכה להסתכל ואני המשכתי גם, רגע לפני שאני נשברת שוב היא שלחה לי חיוך גדול מקסים יותר מתכול עיניה. הפתיעה אותי, לא ידעתי מה אני עושה במקרה זה, אז חייכתי בחצי חיוך בחזרה והשפלתי את עיניי שוב כמי שמתביישת על שנתפסה בקלקלתה. אבל שלחתי מבט אחרון חטוף והיא גם, כאילו שידעה מתי אני מביטה ומתי לא. היא הכניסה את יומנה ואת עטה לתיק היד, כמי שמתעתדת לרדת בתחנה הבאה. ועל אף שהיה עוד זמן עד להגעה לתחנה הבאה, קמה ממקומה ונעמדה כמי שמתכוננת כבר לצאת מהמטרו. היה לי מספיק זמן לחשוב, אוי חבל שהיא כבר הולכת, האם זה היה סימן של עקבי אחריי? רציתי לדבר איתה, היססתי, השתקתי את הקולות שבי. ואז שוב האצתי בעצמי, נו לפני שאנחנו מגיעים לתחנה, עשי מעשה, צאי אחריה החליפי כמה מילים, מה כבר יכול להיות רע ... מקסימום... אבל השתפנתי ... הגענו לתחנה ... היא ירדה ... כאב לי ... הרגשתי כאילו לקחה משהו ממני איתה ולפני שאני אחליט מה הלאה נשמע צפצוף סגירת דלתות המטרו. זהו פספת הטחתי בעצמי, מה זו ההשתפנות הזו, אני לא מבינה אותך ... המשכתי להטיף לאני העצמי שלי ... ובתוך כל ההמולה שרעשה בתוכי פספתי כמובן את התחנה שלי. ועכשיו כואב לי, כי לא כל יום קורה לי דבר כזה. והרגשת הפספוס הרגשה מזוויעה ביותר. האם נהגתי נכון, שלא פירשתי פרשנות יתר על מה שהיה באמת? או שמא טעיתי והייתי חייבת לנסות את מזלי? ובכלל איך מתנהגים במקרים כאלו? Life stinks........
מאשר הרגשת הפספוס האישי. אתמול הפרויקט, שעבדתי עליו בווירטואלי ובהתשת מוחי ונשמתי במשך זמן רב מאוד, נתקבל סופסןף בהתלהבות על ידי אחד המרצים שלי. אנחה גדולה יצאה מפי לא לפני שהיא עוברת על איבר בגופי העייף. אבל זה לא הסיפור, ובכלל זה רק צעד ראשוני בהגשמת חלום שאולי יתממש ואולי לא. היום, אחרי יום לימודים הזוי, נכנסתי למטרו ושלא כמזלי גם מצאתי מקום ישיבה פנוי. בעודי בוהה בפרסומות ועדיין נרגשת ממה שהיה ומה שיהיה, עיניי מצטלבות עם עיניה. נשברתי השפלתי ראשונה את עיניי. היא ישבה לה שם וכתבה ביומנה, ואני הבטתי בה מוקסמת ממה לא ידעתי, מה שלא הפריע לי להמשיך להביט בה ולעקוב אחר תנועות ידיה, שיערה והבעות פניה. היא הרימה שוב את עיניה וצילבה מבט חודר כחולירוק בעיניי, המשכתי הפעם להביט בעיניה אם כי קשה היה לדעת מזווית הישיבה האם היא מביטה בעיניי או שאני הוזה להיפך, משזה נמשך שוב לפרק זמן נצחי בעיניי, נשברתי שוב ראשונה והשפלתי מבטי. היא המשיכה את כתיבתה, אך ברור שחשה שמיהו עוקב אחריה. הרימה את עיניה שוב, חדרה את עיניי עמוק עמוק. לא רוצה להישבר, רוצה להיאבד בתכול עיניה חשבתי לעצמי. היא המשיכה להסתכל ואני המשכתי גם, רגע לפני שאני נשברת שוב היא שלחה לי חיוך גדול מקסים יותר מתכול עיניה. הפתיעה אותי, לא ידעתי מה אני עושה במקרה זה, אז חייכתי בחצי חיוך בחזרה והשפלתי את עיניי שוב כמי שמתביישת על שנתפסה בקלקלתה. אבל שלחתי מבט אחרון חטוף והיא גם, כאילו שידעה מתי אני מביטה ומתי לא. היא הכניסה את יומנה ואת עטה לתיק היד, כמי שמתעתדת לרדת בתחנה הבאה. ועל אף שהיה עוד זמן עד להגעה לתחנה הבאה, קמה ממקומה ונעמדה כמי שמתכוננת כבר לצאת מהמטרו. היה לי מספיק זמן לחשוב, אוי חבל שהיא כבר הולכת, האם זה היה סימן של עקבי אחריי? רציתי לדבר איתה, היססתי, השתקתי את הקולות שבי. ואז שוב האצתי בעצמי, נו לפני שאנחנו מגיעים לתחנה, עשי מעשה, צאי אחריה החליפי כמה מילים, מה כבר יכול להיות רע ... מקסימום... אבל השתפנתי ... הגענו לתחנה ... היא ירדה ... כאב לי ... הרגשתי כאילו לקחה משהו ממני איתה ולפני שאני אחליט מה הלאה נשמע צפצוף סגירת דלתות המטרו. זהו פספת הטחתי בעצמי, מה זו ההשתפנות הזו, אני לא מבינה אותך ... המשכתי להטיף לאני העצמי שלי ... ובתוך כל ההמולה שרעשה בתוכי פספתי כמובן את התחנה שלי. ועכשיו כואב לי, כי לא כל יום קורה לי דבר כזה. והרגשת הפספוס הרגשה מזוויעה ביותר. האם נהגתי נכון, שלא פירשתי פרשנות יתר על מה שהיה באמת? או שמא טעיתי והייתי חייבת לנסות את מזלי? ובכלל איך מתנהגים במקרים כאלו? Life stinks........
