הרבה פחות מהצפוי
את זיו פגשנו כשהייתה כבר מעל שנתיים ועשר (בדרך כלל אני אומרת שהיא הייתה בת שלוש, כי פגשנו אותה בחודש וחצי לשלוש, והיא הגיע הביתה בשלוש וחודש וחצי). ידענו כי ילדים בגילה כבר מדברים. כמוך, צפינו בעיות. בסופו של דבר, היו פחות בעיות מן הצפוי. זיו הבינה רוסית בהתאם לגילה, וכנראה גם מעט קזחית, אבל עדין הייתה בעלת עיכוב שפתי. היא דיברה במילים בודדות, והרבתה להצביע ולהשתמש במימיקה כדי להביע את רצונה. העיכוב נבע מכך שלמרות שהקריאו להם סיפורים ולימדו אותם דיקלומים, לא ממש שאלו אותם שאלות שהתשובה עליהן מורכבת ביותר מאשר כן או לא. אנחנו דיברנו איתה המון, שרנו לה שירים, הקשבנו לקישקושים שלה, נתנו להם שמות בעברית (ולפעמים גם בפלמית) ולפני שידענו מחסור בשפה בכלל לא היווה בעיה.
זיו גם בכתה בכל פגישה ופגישה איתנו. היא כבר הכירה אותנו ואהבה אותנו ועדין בכתה בהסטריה כשראתה אותנו. כל פגישה ופגישה לאורך שבועיים בפעם הראשונה, שבוע בפעם השניה, ועשרה ימים בפעם השלישית עד שהיא הוצאה מבית הילדים ונמסרה לידי אוריאל סופית. זה לא הפריעה לה להתאהב בנו, לקנא לנו ולרצות אותנו לעצמה כל הזמן. בהבנת ילדה היא ידעה שכל מי שהלך לפניה לבית של מאמא ופאפא נעלם לחור שחור, והיא פחדה מאותו חור שחור. כשהגיע הזמן, היא נצמדה לאוריאל בבטחון, וצלחה איתו מעברים בין ערים, ארצות ויבשות במסע עם רכבות ומטוסים. לפני המעבר הראנו לה תמונות מי שהיא תפגוש בבית, ואחרי המעבר הראנו לה תמונות של מי שנשאר מאחור.
היה קל? לא. אבל לא היה קשה כפי שתיארנו לעצמנו לפני.
