איך?../images/Emo80.gif
למה? למה עשית לי את זה? למה עקרת ממני את הדבר שהיה הכי חשוב לי. אני כותבת לך, כי אין לי שום דרך אחרת לתקשר איתך. אני כותבת לך רק כדי שתבין. בעצם, לעולם לא תבין. לעולם לא תבין איזה עוול גרמת לי כשרצחת את הדבר הכי יקר לי. כשלקחת ממני את הפרטיות שלי. היומן שלי. היומן הפרטי שלי. הוא שלי. לא של אף אחד אחר, ובטח שלא שלך. שם טמונים לא רק המעשים שעשיתי, אלא גם הרגשות שלי, התחושות שלי, הדברים שאין סיכוי שמישהו יגלה כי זה חבוי בי. רק בי. וביומן שלי. אתה בעצמך יודע שהכתיבה זה הצד החזק שלי. שכתיבה זאת אני. תמיד כשהייתי עצובה, שמחה, טעונה מכל סיבה שהיא- אמרת לי לכתוב. "רק תכתבי, זה יזרום לך", וכתבתי. ומאז שאני קטנה אני כותבת וכותבת. שירים, סיפורים, יומן... והכל מסתיר שם את הרגשות שלי, הפחדים שלי, השנאה והאהבה שלי. ואתה קראת אותו. קראת והרסת כל זכר של הפרטיות שלי. איך העזת? איך יכולת לקחת לי את הלב ולחטט בו? אני לא מעזה לכתוב שוב. מאז המקרה הזה, אני בקושי מסוגלת להביע את עצמי, מהחשש ששוב מישהו ייקח את זה ממני. לצאת למלחמה? אני? כן, ככה תמיד הייתי רגילה, להלחם. אבל במה? הרי הדברים כבר נעשו, ואין שום דרך לשנותם. האמת? אני לא מצליחה להביט לך בעיינים אחרי מה שעשית. ובמצח נחושה ובעיינים קרות אמרת שזה לא היה בכוונה. כאילו שלא היה ברור שמדובר ביומן. כאילו שלא היה ברור שמדובר במשהו פרטי. כאילו שלא רשום על המחברת הירוקה הזאת באותיות כסופות "פרטי!". אז נכון, אני מבינה, מטבע האדם להיות סקרן ולעשות דברים שאסור לעשות, או במקרה שלך, לקרוא דברים שמחוץ לתחום שלך. זאת הטריטוריה שלי! רק שלי! חדרת לתוכה, אתה טוען שבתמימות, ובחטטנות שלך, בסקרנות שלך, בחוסר יכולת שלך לכבד אותי, גמרת אותי. תגיד לי, אבא, אני אמורה לסמוך עלייך? אני אמורה לנעול את החדר שלי? למה אני מגיעה למצב כזה בכלל? למה? תגיד תאמר לי איך... מה שבטוח, אבא, אתה האדם האחרון שהייתי מצפה ממנו לדבר כזה... אני.
למה? למה עשית לי את זה? למה עקרת ממני את הדבר שהיה הכי חשוב לי. אני כותבת לך, כי אין לי שום דרך אחרת לתקשר איתך. אני כותבת לך רק כדי שתבין. בעצם, לעולם לא תבין. לעולם לא תבין איזה עוול גרמת לי כשרצחת את הדבר הכי יקר לי. כשלקחת ממני את הפרטיות שלי. היומן שלי. היומן הפרטי שלי. הוא שלי. לא של אף אחד אחר, ובטח שלא שלך. שם טמונים לא רק המעשים שעשיתי, אלא גם הרגשות שלי, התחושות שלי, הדברים שאין סיכוי שמישהו יגלה כי זה חבוי בי. רק בי. וביומן שלי. אתה בעצמך יודע שהכתיבה זה הצד החזק שלי. שכתיבה זאת אני. תמיד כשהייתי עצובה, שמחה, טעונה מכל סיבה שהיא- אמרת לי לכתוב. "רק תכתבי, זה יזרום לך", וכתבתי. ומאז שאני קטנה אני כותבת וכותבת. שירים, סיפורים, יומן... והכל מסתיר שם את הרגשות שלי, הפחדים שלי, השנאה והאהבה שלי. ואתה קראת אותו. קראת והרסת כל זכר של הפרטיות שלי. איך העזת? איך יכולת לקחת לי את הלב ולחטט בו? אני לא מעזה לכתוב שוב. מאז המקרה הזה, אני בקושי מסוגלת להביע את עצמי, מהחשש ששוב מישהו ייקח את זה ממני. לצאת למלחמה? אני? כן, ככה תמיד הייתי רגילה, להלחם. אבל במה? הרי הדברים כבר נעשו, ואין שום דרך לשנותם. האמת? אני לא מצליחה להביט לך בעיינים אחרי מה שעשית. ובמצח נחושה ובעיינים קרות אמרת שזה לא היה בכוונה. כאילו שלא היה ברור שמדובר ביומן. כאילו שלא היה ברור שמדובר במשהו פרטי. כאילו שלא רשום על המחברת הירוקה הזאת באותיות כסופות "פרטי!". אז נכון, אני מבינה, מטבע האדם להיות סקרן ולעשות דברים שאסור לעשות, או במקרה שלך, לקרוא דברים שמחוץ לתחום שלך. זאת הטריטוריה שלי! רק שלי! חדרת לתוכה, אתה טוען שבתמימות, ובחטטנות שלך, בסקרנות שלך, בחוסר יכולת שלך לכבד אותי, גמרת אותי. תגיד לי, אבא, אני אמורה לסמוך עלייך? אני אמורה לנעול את החדר שלי? למה אני מגיעה למצב כזה בכלל? למה? תגיד תאמר לי איך... מה שבטוח, אבא, אתה האדם האחרון שהייתי מצפה ממנו לדבר כזה... אני.