איך מתמודדים??
שלום בכל התקופה האחרונה אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם דברים, אני מתחילה לבכות סתם ככה באמצע היום, לפני השינה, "מכה" את עצמי בהטפות מוסר על כמה אני נוראית ולא עומדת בציפיות שלי מעצמי ועד כמה אני פשוט נכשלת בהכל. אני בת 26, התחלתי ללמוד השנה באוניברסיטה סוף סוף(אחד מהטפות המוסר שלי- מה עשית עד עכשיו?!) אחרי שכל החיים שלי מגיל קטן אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. הלימודים שלי מאוד מאוד קשים- לימודי פיזיותרפיה, ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם החומר, לא יכולה לשבת על התחת ולקרוא את החומר. במקום לשבת וללמוד ולשנן כמו כל חברי לכיתה אני יושבת וחושבת על זה שאין לי כסף ושאין לי ממי לקחת, ושאפילו הלוואה מהאוניברסיטה אני לא יכולה לקחת כי אין לי ערבים והלוואה מהבנק לא אישרו לי ואני מתחילה לחיות על חשבון חבר שלי. ואני לא רוצה לחיות על חשבונו. אני חושבת על המשפחה "המדהימה" שלי שממנה ברחתי כבר לפני שנים, אני חושבת על זה שבעצם אין לי באמת אף אחד בעולם הזה חוץ מחבר שלי ועם כל הכבוד לזה שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם הוא לבד לא יכול להיות זה שיתמוך בי. אני מרגישה שכל מה שכתבתי זה התבכיינות אחת גדולה אבל זה לא. אני באמת מרגישה בדיכאון, אין לי אנרגיות לקום בבוקר, לקורא, לראות אנשים(הזמינו אותי עכשיו לקבוצת לימוד לקראת מבחן שיש לנו מחר ופשוט לא בא לי ללכת, לא בא לי לראות אנשים!) אני פשוט בוכה כל הזמן ומסתגרת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להתרכז בשיעורים - המרצה מדבר ואני פשוט לא מבינה על מה. הכל פשוט לא מעניין אותי ומעצבן אותי בחומר- וכן אני יודעת שהכל מבואות! אבל למה לעזאזל אני צירה ללמוד וירולוגיה היסטולוגיה פרמקולוגיה?!?!? אני לא הולכת להתעסק עם תרופות!!! באמת הקורס היחידי שמעניין אותי (גם אם הוא הכי קשה ואני ממש לא רואה את עצמי עוברת אותו) זה אנטומיה כללית ומוסקו שזה הבסיס של המקצוע שליץ כל השאר- אני פשוט שונאת. ורע לי. ואני לא מבינה כלום. גם ב2 האנטומיות ממש ממש ממש קשה לי לעקוב אחרי כל העומס חומר שמציפים אותנו אבל זה לפחות מעניין! ואני כועסת על עצמי! כי יש לי את החבר הכי מדהים בעולם! אנחנו 3 שנים ביחד, גרים כבר שנה ביחד. הוא תומך בי גם מבחינה כספית(לו יש כסף...) ויותר חשוב מזה מבחינה נפשית, הוא שם! הוא תמיד שם. אני לומדת את מה שחלמתי כבר שנים ללמוד! יש לי כיתה מדהימה ותומכת שכולם רק רוצים לעזור! ואני חושבת רק על מה שרע בחיים... על המשפחה שלי, על זה שאין לי כסף,על זה שהציון הכי נמוך בכיתה במבחנים שהיו לנו עד עכשיו הוא תמיד שלי וזה בגללי כי אני לא מצליחה ללמוד! ואני יודעת שאני צריכה ללכת לטיפול. אני יודעת. אבל בשביל טיפול צריך כסף. ואין לי. ואני פשוט הולכת ושוקעת בתוך עצמי יותר ויותר ואפילו את המטרת ביניים שהצבתי לעצמי לסמסטר הזה- "רק לעבור" (המטרה הראשונית בתור פרפקציוניסטית הייתה להיות מעל המממוצע הכיתתי, כי ככה אני תופסת את עצמי) אפילו זה נראה כאילו הולך לקרות עכשיו. ואני קורסת תודה רבה אם הצלחתם לקרוא את כל הבלבלת הזאת עד עכשיו. הייתי פשוט צריכה להוציא
שלום בכל התקופה האחרונה אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם דברים, אני מתחילה לבכות סתם ככה באמצע היום, לפני השינה, "מכה" את עצמי בהטפות מוסר על כמה אני נוראית ולא עומדת בציפיות שלי מעצמי ועד כמה אני פשוט נכשלת בהכל. אני בת 26, התחלתי ללמוד השנה באוניברסיטה סוף סוף(אחד מהטפות המוסר שלי- מה עשית עד עכשיו?!) אחרי שכל החיים שלי מגיל קטן אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. הלימודים שלי מאוד מאוד קשים- לימודי פיזיותרפיה, ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם החומר, לא יכולה לשבת על התחת ולקרוא את החומר. במקום לשבת וללמוד ולשנן כמו כל חברי לכיתה אני יושבת וחושבת על זה שאין לי כסף ושאין לי ממי לקחת, ושאפילו הלוואה מהאוניברסיטה אני לא יכולה לקחת כי אין לי ערבים והלוואה מהבנק לא אישרו לי ואני מתחילה לחיות על חשבון חבר שלי. ואני לא רוצה לחיות על חשבונו. אני חושבת על המשפחה "המדהימה" שלי שממנה ברחתי כבר לפני שנים, אני חושבת על זה שבעצם אין לי באמת אף אחד בעולם הזה חוץ מחבר שלי ועם כל הכבוד לזה שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם הוא לבד לא יכול להיות זה שיתמוך בי. אני מרגישה שכל מה שכתבתי זה התבכיינות אחת גדולה אבל זה לא. אני באמת מרגישה בדיכאון, אין לי אנרגיות לקום בבוקר, לקורא, לראות אנשים(הזמינו אותי עכשיו לקבוצת לימוד לקראת מבחן שיש לנו מחר ופשוט לא בא לי ללכת, לא בא לי לראות אנשים!) אני פשוט בוכה כל הזמן ומסתגרת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להתרכז בשיעורים - המרצה מדבר ואני פשוט לא מבינה על מה. הכל פשוט לא מעניין אותי ומעצבן אותי בחומר- וכן אני יודעת שהכל מבואות! אבל למה לעזאזל אני צירה ללמוד וירולוגיה היסטולוגיה פרמקולוגיה?!?!? אני לא הולכת להתעסק עם תרופות!!! באמת הקורס היחידי שמעניין אותי (גם אם הוא הכי קשה ואני ממש לא רואה את עצמי עוברת אותו) זה אנטומיה כללית ומוסקו שזה הבסיס של המקצוע שליץ כל השאר- אני פשוט שונאת. ורע לי. ואני לא מבינה כלום. גם ב2 האנטומיות ממש ממש ממש קשה לי לעקוב אחרי כל העומס חומר שמציפים אותנו אבל זה לפחות מעניין! ואני כועסת על עצמי! כי יש לי את החבר הכי מדהים בעולם! אנחנו 3 שנים ביחד, גרים כבר שנה ביחד. הוא תומך בי גם מבחינה כספית(לו יש כסף...) ויותר חשוב מזה מבחינה נפשית, הוא שם! הוא תמיד שם. אני לומדת את מה שחלמתי כבר שנים ללמוד! יש לי כיתה מדהימה ותומכת שכולם רק רוצים לעזור! ואני חושבת רק על מה שרע בחיים... על המשפחה שלי, על זה שאין לי כסף,על זה שהציון הכי נמוך בכיתה במבחנים שהיו לנו עד עכשיו הוא תמיד שלי וזה בגללי כי אני לא מצליחה ללמוד! ואני יודעת שאני צריכה ללכת לטיפול. אני יודעת. אבל בשביל טיפול צריך כסף. ואין לי. ואני פשוט הולכת ושוקעת בתוך עצמי יותר ויותר ואפילו את המטרת ביניים שהצבתי לעצמי לסמסטר הזה- "רק לעבור" (המטרה הראשונית בתור פרפקציוניסטית הייתה להיות מעל המממוצע הכיתתי, כי ככה אני תופסת את עצמי) אפילו זה נראה כאילו הולך לקרות עכשיו. ואני קורסת תודה רבה אם הצלחתם לקרוא את כל הבלבלת הזאת עד עכשיו. הייתי פשוט צריכה להוציא
זה לא עושה אותך פחות טובה, להיפך! אם תתחילי להתאמן על דו-שיח מחשבתי שמעצים אותך ומפרגן לך, במקום להמשיך לספר לעצמך עד כמה את לא בסדר ולא ראויה - יהיה לך הרבה יותר קל להגיע לתוצאות שאת רוצה בחיים. אגב, לפני שנים עברתי מסלול מאוד דומה לשלך (למדתי סיעוד לתואר ראשון) - ככה שאני מאוד מבינה את סחרחרת הלחץ. גם זה עובר, זה היופי של מימד הזמן, הכל משתנה. קחי את זה יום אחרי יום, ושימי דגש על פיתוח שיחה פנימית מעצימה ומעודדת, שמדגישה את היכולות שלך נכון לעכשיו במציאות, ולא את חוסר האונים של אל מול "החיים הגדולים" והעתיד המעורפל. החיים מתרחשים כל הזמן בהווה, אז תנסי להתמקד במה שקורה עכשיו, ופחות בעבר שהינו רק זיכרון, והעתיד שהוא פוטנציאל טהור. איזה מצחיק שרוב הזמן המח האנושי תקוע דווקא שם