חולמת על אווזים
New member
איך מזהים את הסוף? (
כתיבה מהקצה)
אמי סובלת כבר שנתיים כמעט, ובלי תרופה או מזור- בעיקר חומרים לשיכוך כאבים וכל מיני דברים שבלמו לרגע והפכו לפוגעניים בעצמם...
היא דורשת מאיתנו אמונה בלי סוף, ואני מתכוונת לעשות כל שביכולתי להגיש לה בדיוק את זה- אמונה אמיתית בנס שיגיע, באלוהים שיפער את העננים ויתן לה מזור בכל מיני דרכים חצי הגיוניות וחצי לא.
המצב כל הזמן מתדרדר,
כל פעם אני חושבת שזה הסוף- ומגלה שיש עוד מדרגה, ולכאב ולסבל אין קצה...
אל תענו לי על זה- כי אני לא רוצה לדעת,
רוצה להאמין שאוכל לסחוב לעד, ושלאמא לא יהיה סוף בכלל,
אבל איך יודעים שזה עומד להיגמר?
אין לי שום ניסיון, ולפעמים אני מסתכלת ובטוחה שזה סימן של קצה- אבל זה לא, עוד סיבוב, ועוד רעיון, והדברים נמשכים בכאב....
תוהה האם יגיע רגע נורא שבו היא תבקש את מותה, והאם זה יהיה רגע נורא- או רגע מזכך- שבו לתרופות ההרגעה לא תהיה יותר משמעות של "רעל" כמו שכל חייה היא חשבה על תרופות, אלא משמעות של "מזור לסבל", ורגע שבו היא תסכין עם המציאות העצובה, המפחידה כל כך, ותתחיל לדמיין את הפגישה עם בוראה האהוב, שיערסל ויחבק אותה בעולם הבא- שבו היא בלי ספק מאמינה, ושם סבל לא יהיה?
השבת היתה קשה מנשוא.
כל פעם אני חוזרת לביתי ושואפת נשימה גדולה של אויר, ואומרת לעצמי: "אלוהים ישמור, עוד יש עוד...תתכונני"
וצוללת שוב לתוך ערימות בלתי סבירות של כאב, של צער בהגיעי לבית הוריי.
ועוד שאלה:
האם אי פעם שוכחים את הכאב הזה?
תמיד אני אומרת, שהכאבים הגופניים הם כאבים שנשכח בהמשך, גם התענוגות הגופניים- לגוף שלנו זיכרון מוגבל לתחושות, ואנחנו יכולים לשכוח את התחושה שהיתה לנו, שאולי תיזכר בתודעה כ"משהו קשה" אבל בלי סימנים רגשיים עמוקים.... לרוב.
הכאב של אדם אהוב הוא כזה, הוא כאב שנחרט בנשמה, שמעתה ישאר כמו סדק עמוק, כמו קרע, כמו תזכורת אינסופית ותמידית לאיך וכמה גרוע יכול להיות, וכמה העולם הזה חסר רחמים...
האם אי פעם אשכח את זה? האם אי פעם העולם שוב יהיה נטול הצל העבה הזה של הכאב? של הידיעה כמה עמוק הסבל?
האם אי פעם אוכל להפסיק לפחד על קרוביי, על אהוביי, לפחד ממצב נוראי כזה שוב? האם אי פעם אוכל באמת לחייך בלי צללים?
על זה אתם יכולים לענות.
אמי סובלת כבר שנתיים כמעט, ובלי תרופה או מזור- בעיקר חומרים לשיכוך כאבים וכל מיני דברים שבלמו לרגע והפכו לפוגעניים בעצמם...
היא דורשת מאיתנו אמונה בלי סוף, ואני מתכוונת לעשות כל שביכולתי להגיש לה בדיוק את זה- אמונה אמיתית בנס שיגיע, באלוהים שיפער את העננים ויתן לה מזור בכל מיני דרכים חצי הגיוניות וחצי לא.
המצב כל הזמן מתדרדר,
כל פעם אני חושבת שזה הסוף- ומגלה שיש עוד מדרגה, ולכאב ולסבל אין קצה...
אל תענו לי על זה- כי אני לא רוצה לדעת,
רוצה להאמין שאוכל לסחוב לעד, ושלאמא לא יהיה סוף בכלל,
אבל איך יודעים שזה עומד להיגמר?
אין לי שום ניסיון, ולפעמים אני מסתכלת ובטוחה שזה סימן של קצה- אבל זה לא, עוד סיבוב, ועוד רעיון, והדברים נמשכים בכאב....
תוהה האם יגיע רגע נורא שבו היא תבקש את מותה, והאם זה יהיה רגע נורא- או רגע מזכך- שבו לתרופות ההרגעה לא תהיה יותר משמעות של "רעל" כמו שכל חייה היא חשבה על תרופות, אלא משמעות של "מזור לסבל", ורגע שבו היא תסכין עם המציאות העצובה, המפחידה כל כך, ותתחיל לדמיין את הפגישה עם בוראה האהוב, שיערסל ויחבק אותה בעולם הבא- שבו היא בלי ספק מאמינה, ושם סבל לא יהיה?
השבת היתה קשה מנשוא.
כל פעם אני חוזרת לביתי ושואפת נשימה גדולה של אויר, ואומרת לעצמי: "אלוהים ישמור, עוד יש עוד...תתכונני"
וצוללת שוב לתוך ערימות בלתי סבירות של כאב, של צער בהגיעי לבית הוריי.
ועוד שאלה:
האם אי פעם שוכחים את הכאב הזה?
תמיד אני אומרת, שהכאבים הגופניים הם כאבים שנשכח בהמשך, גם התענוגות הגופניים- לגוף שלנו זיכרון מוגבל לתחושות, ואנחנו יכולים לשכוח את התחושה שהיתה לנו, שאולי תיזכר בתודעה כ"משהו קשה" אבל בלי סימנים רגשיים עמוקים.... לרוב.
הכאב של אדם אהוב הוא כזה, הוא כאב שנחרט בנשמה, שמעתה ישאר כמו סדק עמוק, כמו קרע, כמו תזכורת אינסופית ותמידית לאיך וכמה גרוע יכול להיות, וכמה העולם הזה חסר רחמים...
האם אי פעם אשכח את זה? האם אי פעם העולם שוב יהיה נטול הצל העבה הזה של הכאב? של הידיעה כמה עמוק הסבל?
האם אי פעם אוכל להפסיק לפחד על קרוביי, על אהוביי, לפחד ממצב נוראי כזה שוב? האם אי פעם אוכל באמת לחייך בלי צללים?
על זה אתם יכולים לענות.