איך לספר להורים?

[grungegirl]

איך לספר להורים?

אני כמעט בת 16 ולמרות שאני מחוץ לארון לפני כל החברים והשלמתי עם זהותי המינית לפני המון זמן,אני לא יודעת אם כדאי לספר להורים או לא. מצד אחד,אני רוצה לשתף אותם ויש לי בית ליברלי מאוד מצד שני, מאוד קל להיות ליברלי עד שמדובר בבת הפרטית שלך.. שלא לדבר על כך שאני יחסית צעירה. השאלה מופנת לאלה מכם שלהוריהם כבר אין בן גיי בארון...איך היתה היציאה מהארון? איך ההורים קיבלו? כמה זמן עבר עד שהם השלימו עם העובדה (אם בכלל),באיזה גיל יצאתם מהארון והאם אתם מרוצים מהחלטתכם? לאלה שעדיין בארון לפני אבאמא, למה לא יצאת עדיין מהארון?האם אתם רוצים לצאת? מה הפחדים העיקריים שלכם?

 

[resputin]

הממ..

למען הרקורד, אני בארון. אומנ כולם יודעים עלי, אבל ההורים לא. למה עוד לא סיפרתי להורים? ובכן, עכשיו יש עוד סיבה שלא אפרטה, אבל בעקרון בגלל שרוב הסיכויים הם לא יקבלו אותי, ולספר להם לא ישנה דבר. הרי בנים לא אוכל להביא הנה, ואלו שנכנסים עתה גם לא יוכלו להכנס, הם יתחילו לחשוד שאני משקר להם ויתנהגו בטירוף\טמטום.. בעיקר יעצבנו אותי, עד, כאשר ואם הם ישלימו עם זה -ובשביל מה לי הכאב ראש הזה עכשיו? אם המצב אצלך בבית יכול להיות שונה, עלול להיות שונה, ויש שוט שההורים באמת יקבלו אותך בהבנה ותוכלי לחיות בצורה נורמלית גם אחרי הגילוי, הייתי אומר שתלכי על זה. למרות שאני מזהיר אותך מראש, יכול להיות מאוד שהם ישלפו את כרטיס הגיל. המשפט "את רק בת 16, מה את כבר יודעת?" עלול מאוד לחשוף את ראשו המכוער. בהצלחה.

 

[grungegirl]

בדיוק מזה אני חוששת

כל הקטע של "רק בת 16..מה באמת אני כבר יודעת" באמת מפחיד אותי. זה טיעון שכל כך ברור לי שיעלה....תמיד הייתי בוגרת לגילי. כשגיליתי רגשות חד מיניים לראשונה הייתי בת 13. עד שהשלמתי עם העובדה הייתי בת 14. כשיצאתי מהארון פעם ראשונה באופן מסודר הייתי בת 15.(השנה). וכל החברים קיבלו את זה כ"כ יפה וזה היה כ"כ משחרר ונפלא.... ואני באמת חושבת שזה הזמן הנכון... אבל טכנית הגיל הביולוגי שלי יחסית צעיר... מצד שני, כבר כ"כ הרבה שנים אני מחזיקה את זה בבטן, ועברתי כ"כ הרבה...ואני כ"כ רוצה, אבל... אני מפחדת..

 

[matanbu]

אמממ

המצב אצלי דומה לאצל ראס, רק שאני סיפרתי לאמא (לפני 3-4 שנים, בגיל 14) - ועד היום היא לא ממש מקבלת את זה. אם יכולתי לשנות את העבר - לא הייתי מספרת - הייתי חוסכת לה כאב לב והתחבטויות מיותרות עם מי הבת שלה מסתובבת בלילה... בינתיים, היא עושה לי פרצופים שאני מביאה חברים שנראים קצת עם מיניות לא שיגרתית, וכשהיא עצבנית עליי היא מוציאה את הקטע הזה וזה כואב מאוד. כעיקרון כיום הסכמנו שאנחנו לא מסתובבים עם הומואים (מה פתאום, כל החברים שלי סטרייטים) וככה פחות או יותר החיים בבית שקטים יותר. השאלה אם את מוכנה לעבור את זה - כמקרה ריאלסטי ולא הכי גרוע שבעולם בכלל. אז אני תוהה למה בכלל לספר, כיום אני נוקטת בשיטה שאני לא מסתירה, אבל גם לא מספרת. כמו שאני לא אצא לסלון ואומר "אבא, החזקתי את זה בבטן כל כך - אבל אני ממש אוהבת דיאט קולה", אני גם לא אגיד את זה על בנות. אם הוא יודע - הוא יודע, ואם לא - אז לא. לי זה בכל מקרה לא משנה. אבל היחסים שלי עם הוריי היקרים הם היחסים שלי, ואני בטוחה שאצלך זה שונה לגמרי. בקיצור - רק את יכולה לדעת מי הם ההורים שלך, ואם זה באמת כדאי לך. אז תחשבי טוב טוב לפני. לפעמים השחרור שבלספר ולשתף הופך אח"כ לחיים תחת משטר הומופובי. ~מתן בקול האופטימי משהו

~

 

[יעלה פנר]

אני יכולה לספר לך על עצמי....

אני תמיד הרגשתי משיכה לבנות ובגיל 15 בערך נכנסתי לעולם הזה והפסקתי להכחיש ובגיל 16 גם אני סיפרתי להורים שלי (כיתה י"א זה היה) וכמובן שהם שאלו אותי אינספור פעמים אם אני בטוחה ואולי יש סיכוי שאני גם נמשכת לגברים (בהתחלה נהגתי להגיד להם שאני חושבת שאני גם נמשכת לגברים, היום אני לא טורחת להגיד כלום כי זה כבר מובן מאליו שאני לא) ושאולי אני עוד צעירה מדי.. וכל פעם מחדש הייתי צריכה לשבת ולהסביר להם שזה ככה מהגן עוד, ושהם יודעים את זה וידעו את זה כבר אז ופשוט לא רצו לחשוב על זה יותר מדי, ושכמו שבנאדם יודע שהוא סטרייט ככה אני יודעת שאני נמשכת לנשים ועוד אינספור טענות (שהיו והינן נכונות, אגב) וכעת אני בת 18 וחצי והם מקבלים אותי להפליא וכבר סיפרו בערך לכל החברים שלהם ולחצי מהמשפחה וזה ממש עושה הרגשה מצוינת לדעת שהם מקבלים אותי ותומכים בי כל כך, אני כלכך גאה בהם על זה אז כמובן שיש את הסיפורים הנוראיים של המשטר ההומופובי (ויצא לי להכיר איזה סיפור אחד לפחות כזה מקרוב... זה לא נעים בכלל) אבל בסופו של דבר, כמו שכבר אמרו כאן, רק את יכולה לדעת הכי טוב איך הם יגיבו וגם אם הם יגיבו כמו ההורים שלי קחי בחשבון שהקבלה של זה באה רק אחרי כמה זמן (יכול להיות מעט ויכול להיות הרבה), ולא מייד. ועוד דבר - ההורים שלי קיבלו את זה סופית כשהם ראו שאני מאושרת. כי אז הם הבינו שזה מה שחשוב. זה הכל.