איך לא השכלנו?
בשנת 1904 עלה לארץ סב סבי. הוא עלה לארץ מאודסה לא כנרדף, לא כפליט אלא כציוני דתי שעלה אל ארץ אבותיו כשברקע החלו מנצנצים ניצני העליה הראשונה.אחת העובדות שהיה עליו להתמודד איתן החל מהרגע הראשון היתה הקיום המשותף עם שכניו הערבים. כאיש אדמה, ואף על פי שקנה קרקעות בכסף מלא מידי הערבים,הוא נאלץ להתמודד עם פשיטות חוזרות ונשנות על רכוש ויבול מצדם.לצערו ברוב הפעמים נאלץ לותר ולהניח לפורעים לבזוז כאבת נפשם,בידיעה ברורה שדבר זה מסכן בצורה ישירה את המשך השרדותו לשנה הבאה. קשה להאשים אותו מאחר והוא כמו רוב חבריו שעלו עמו לא הורגלו בהחזקת נשק, הם היו אנשי ספר יודעי קרוא וכתוב ולא התכוננו לעת כזאת. אולם עד מהרה נולד שלמה ז``ל אבי סבי שגדל והיה לאיש חסון. לא עוד כניעה והרמת ידים, שלמה זה ידו בכול, השכיל להבין את אשר לא הבינו לפניו ולצערי אך מעתים אחריו.הוא למד לרכוש כבוד לערבים,למד את שפתם ואת מנהגיהם את אורחות חיים ואת ההיררכיות השונות אשר בקרבם.ובמקביל למד גם את צורת ההדברות עמם,כיצד לנהל משא ומתן, כיצד צריך לנהוג בסיטואציות שונות, למי ואיך צריך לחלוק כבוד ועוד... ואכן לא ארך הזמן והוא רכש לו מקום של כבוד בקרב שכניו הערבים.כך עברו השנים ובינתיים עלו לארץ עוד עולים אולם אלה לא ייחסו חשיבות או ערך להשתלבות בנוף הקיים דפוסי ההתנהגות וצורת החיים הישנה לא ענינו אותם. הם באו בקבוצות גדולות ולא הרגישו צורך להטמע בקרב המקומיים הם יצרו לעצמם חברה חדשה המבוססת על קודים חברתיים שהביאו עמם מחו``ל,ואכן עד מהרה הלך וגדל הפער בין הישוב העברי שהלך ונוצר בארץ לבין הישוב הערבי המקומי. לצערי היום אנו במצב שבו הפער בינינו כה רב עד כי אין אנו יכולים לתקשר באותה שפה ואין הכונה לשפה מילולית אף כי גם לזאת יש לתת את הדעת, הכונה היא לשפה של קודים חברתיים אין לנו כל מושג על צורת החיים של שכנינו ועל דרכי התקשורת בינהם, במצב כזה אמירות או מעשים מכל צד מתפרשות לרוב בצורה לא נכונה. כיצד יכל ברק לנהל משא ומתן עם ערפת כשאין לו מושג כל שהוא בשפה הערבית או במחוות ערביות מינימאליות.מדוע אנו טורחים כל כך בבואנו אל מקום זר (הודו, ג`מאיקה או כל מקום זר אחר)ללמוד כמה שיותר את שפתם מנהגיהם ומחוותיהם? הדבר הרי ברור בלא אלה לא תהיה תקשורת. אים תעבור בשוק בהודו ו``תוריד כפה ידידותית``לאחד מהם תיחשב במקרה הטוב כלא שפוי. אל תטעו אינני קורא לצאת אל הרחובות ולהגיש פרחים לכול פלשטינאי הנקרה בדרככם, ההפך מי שיטרח יראה כי הקוד החברתי הערבי מבוסס בחלקו על כוחניות והפגנתה אולם אין די בכך צריך גם לדעת כיצד לבטא אותה. לצערי חיינו בצד הערבים הוא קורח המציאות ומאחר ומציאות זו לא תשתנה בקרוב טוב נעשה אם נשכיל ללמוד ולהבין את צורת חייו של הצד השני ורק כך אפשר יהיה באמת לתקשר ביננו.
בשנת 1904 עלה לארץ סב סבי. הוא עלה לארץ מאודסה לא כנרדף, לא כפליט אלא כציוני דתי שעלה אל ארץ אבותיו כשברקע החלו מנצנצים ניצני העליה הראשונה.אחת העובדות שהיה עליו להתמודד איתן החל מהרגע הראשון היתה הקיום המשותף עם שכניו הערבים. כאיש אדמה, ואף על פי שקנה קרקעות בכסף מלא מידי הערבים,הוא נאלץ להתמודד עם פשיטות חוזרות ונשנות על רכוש ויבול מצדם.לצערו ברוב הפעמים נאלץ לותר ולהניח לפורעים לבזוז כאבת נפשם,בידיעה ברורה שדבר זה מסכן בצורה ישירה את המשך השרדותו לשנה הבאה. קשה להאשים אותו מאחר והוא כמו רוב חבריו שעלו עמו לא הורגלו בהחזקת נשק, הם היו אנשי ספר יודעי קרוא וכתוב ולא התכוננו לעת כזאת. אולם עד מהרה נולד שלמה ז``ל אבי סבי שגדל והיה לאיש חסון. לא עוד כניעה והרמת ידים, שלמה זה ידו בכול, השכיל להבין את אשר לא הבינו לפניו ולצערי אך מעתים אחריו.הוא למד לרכוש כבוד לערבים,למד את שפתם ואת מנהגיהם את אורחות חיים ואת ההיררכיות השונות אשר בקרבם.ובמקביל למד גם את צורת ההדברות עמם,כיצד לנהל משא ומתן, כיצד צריך לנהוג בסיטואציות שונות, למי ואיך צריך לחלוק כבוד ועוד... ואכן לא ארך הזמן והוא רכש לו מקום של כבוד בקרב שכניו הערבים.כך עברו השנים ובינתיים עלו לארץ עוד עולים אולם אלה לא ייחסו חשיבות או ערך להשתלבות בנוף הקיים דפוסי ההתנהגות וצורת החיים הישנה לא ענינו אותם. הם באו בקבוצות גדולות ולא הרגישו צורך להטמע בקרב המקומיים הם יצרו לעצמם חברה חדשה המבוססת על קודים חברתיים שהביאו עמם מחו``ל,ואכן עד מהרה הלך וגדל הפער בין הישוב העברי שהלך ונוצר בארץ לבין הישוב הערבי המקומי. לצערי היום אנו במצב שבו הפער בינינו כה רב עד כי אין אנו יכולים לתקשר באותה שפה ואין הכונה לשפה מילולית אף כי גם לזאת יש לתת את הדעת, הכונה היא לשפה של קודים חברתיים אין לנו כל מושג על צורת החיים של שכנינו ועל דרכי התקשורת בינהם, במצב כזה אמירות או מעשים מכל צד מתפרשות לרוב בצורה לא נכונה. כיצד יכל ברק לנהל משא ומתן עם ערפת כשאין לו מושג כל שהוא בשפה הערבית או במחוות ערביות מינימאליות.מדוע אנו טורחים כל כך בבואנו אל מקום זר (הודו, ג`מאיקה או כל מקום זר אחר)ללמוד כמה שיותר את שפתם מנהגיהם ומחוותיהם? הדבר הרי ברור בלא אלה לא תהיה תקשורת. אים תעבור בשוק בהודו ו``תוריד כפה ידידותית``לאחד מהם תיחשב במקרה הטוב כלא שפוי. אל תטעו אינני קורא לצאת אל הרחובות ולהגיש פרחים לכול פלשטינאי הנקרה בדרככם, ההפך מי שיטרח יראה כי הקוד החברתי הערבי מבוסס בחלקו על כוחניות והפגנתה אולם אין די בכך צריך גם לדעת כיצד לבטא אותה. לצערי חיינו בצד הערבים הוא קורח המציאות ומאחר ומציאות זו לא תשתנה בקרוב טוב נעשה אם נשכיל ללמוד ולהבין את צורת חייו של הצד השני ורק כך אפשר יהיה באמת לתקשר ביננו.