איך לאהוב מהתחלה..

[חוזרת לחייך]

ברבי יקרה

תודה על השיתוף ועל קבלת הפנים

 

[יעל של עדי]

חוזרת לחייך

קודם כל, השם שבחרת אופטימי ואני מקווה שזה ישפיע גם על תחושותייך. רציתי להתייחס לדברים מנקודה אחרת, טרום אובדנית. אבל קודם אכתוב שאצל כל אחד זה אחרת, לכל אחת תחושות אחרות לפני ו/או אחרי אבדן ובכלל. שלושת ילדי הבוגרים נולדו לפני האבדן. הרביעית אחרי. כשבכורי נולד הייתי צעירה מאוד. מאוד רציתי ילד, הוא נוצר מאהבה ומתוך רצון רב. וכשהוא נולד, לא ידעתי מה לעשות. בסרטים ובספרים האמהות יולדות וישר מתאהבות עד כלות בתינוק המעוך האדום והצורח. ואני? כלום. לא הרגשתי אליו כלום. כששאלו אותי משהו שקשור באמא שלו (אלה שמדברים בגוף שלישי? "איפה אמא שלו? מה מרגישה האמא?") אמרתי שאמא שלי לא כאן או משהו דומה. ממש לא הרגשתי מחוברת אליו. לקח לי המון המון זמן להבין שאני אמא שלו וזהו. והאהבה הגיעה עם הזמן. בהגנב, לא יודעת בדיוק איך ומתי אבל הגיעה. הילד הזה היום בצה"ל ואני אוהבת אותו מאוד. כשבני השני נולד, הסתכלתי עליו ובכיתי מהתרגשות במשך שעתיים. פשוט, שמתי אותו במיטה שלי הסתכלתי עליו ובכיתי. אחרי שעתיים אמא שלי אמרה שלדעתה עוד מעט יאשפזו אותי אלה עם החלוקים הלבנים.... כשהבת שלי נולדה כבר התחברתי אליה די מהר אם כי גם, לא חשבתי שהיא מקסימה יפה וכו'. היא הייתה חמודה מאוד אבל לטעמי ממש לא יפה או מיוחדת. כלומר, לא חושבת שהייתי משוחדת או עיוורת כמו שהרבה אמהות, או לפחות כמו התפיסה שלנו של אמהות. כשהתינוקת נולדה אחרי האבדן, הייתי כל כך מרוגשת מזה שהיא נולדה חיה בריאה ושלמה שלא חשבתי על אהבה. אני חושבת שלהיות אמא זה לא בהכרח לאהוב את הילד שלך כל הזמן על כל תכונותניו ואופיו. יש דברים שאני אוהבת אצלם יותר ויש שפחות. יש זמנים שאני אוהבת יותר ויש שפחות. אני תומכת בהם, מחזקת אותם אבל גם רואה את הדברים הפחות טובים בהם. ואני לא חושבת שזה עושה אותי אמא פחות טובה כי אני לא מאוהבת בילדים שלי 24/7 ועיוורת למגרעותיהם וכו'. אני מאמינה שלהרבה נשים וגברים לוקח זמן להתרגל לילד שלהם, ובהרבה מאוד מקרים ההורה מאוכזב מהילד שיצא לו אבל אין עם מי לדבר על זה. חלק מהבעיה של אבדן הריון זה שאנחנו מתאבלים על הפנטזיה שהייתה לנו על הורות. אבל האבדן הקטן הזה, להבדיל, קיים בהרבה מאוד לידות בריאות. כי הילד שלנו הוא לא תינוק מושלם. הוא בוכה, הוא צועק, הוא כואב, הוא בן אדם. עם רצונות, תכונות, שגעונות וכל השאר שלא תמיד מתאימות לנו. יש להם התנהגויות שמוציאות אותנו מהדעת ולא ברור לנו איך הילד שלנו יצא ככה. עם הזמן אנחנו אוהבים אותו ומוכנים לקבל אצלו הרבה, וגם אז, לא הכל. ומי שחושב שמוכן לקבל אצל ילדיו הכל, שיבושם לו, אבל אני בטוחה שהוא לא עמד במבחנים אמיתיים. טוב, אני כמובן נסחפת מעבר לרצוי. בכל מקרה, מה שרציתי לומר - קחי לך את הזמן. אין הורות מושלמת. אין הורה מושלם וזה בסדר, כי אין ילד מושלם (אם כי כמובן ששלי הכי קרובים לזה שאפשר.... - אמרה יעל וסתרה את כל מה שכתבה למעלה...) יופי שאת בטיפול ואם המטפלת שלך אוהבת אותך, נצלי את זה לפתוח את כל מה שמפחיד וקשה ואולי זה יקל עלייך. יעל

 

[חוזרת לחייך]

יעל,

תודה על התגובה הארוכה שלך לדבריי ועל השיתוף. אני חושבת שהיטבת לתאר את הפנטזיה שיש כנראה לרוב האמהות לפני הלידה. על הרצון הזה להתאהב מיד במישהו שכלל לא מכירים. והרצון לתחושת האופוריה שכל כך "מצופה" מאיתנו. חשבתי רבות על הפנטזיה שהיתה לי. ואני יכולה לומר בבטחון גמור שההריון של נדב היה הריון מאוד שונה משני קודמיו. ולא רק בזכות ה"סוף הטוב". לכאורה היה להריון עם נדב (ולו עצמו) את מירב הפוטנציאל להיות הילד שאתאהב בו מההתחלה. בניגוד לשני ההריונות הקודמים שהיו בעייתים (וכרגע לא אכנס לסיבות), הוא היה ילד מתוכנן (ואחרי מאמצים שכללו התערבויות רפואיות), רצוי מאוד ומישהו שמאוד ציפינו לו. וכנראה גם ההלם של "אני לא אוהבת אותו" היה גדול מאוד בגלל זה. וכמובן שהחשש לעוד ילד שלא אוהב הוא גדול כי אני יודעת איך זה להרגיש "לא לאהוב" והתחושה קשה מנשוא. תודה שוב על מה שכתבת

 

[זברה כתומה 19]

איך אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים?

לא יודעת, לי תמיד נראה שההתאהבות בילד ראשון אמורה לקחת זמן. בין אם אחרי אובדן, לפניו, או בכלל בלי קשר אליו. כי איך אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים, ושרק לוקח ממך ואפילו תודה לא אומר? שלא לדבר על זה שאמא לימדה אותנו להזהר מאנשים זרים

...... אני מגזימה כמובן, אבל באמת חושבת שהציפייה מאיתנו כאמהות לאהוב את ילדינו מהשנייה הראשונה ובלי תנאים היא מעט מוגזמת, ובטח שהיא לא מציאותית. את הילד הראשון אהבתי רק אחרי חצי שנה או משהו כזה. את הילד השני אהבתי כבר בתור עובר. את השלישית שנאתי בגלל שהעמידה אותי במצב הנוראי של הפסקת ההיריון איתה (ולקח לי הרבה זמן בטיפול ללמוד לסלוח לה ולי). ואת הרביעית (שבדרך), נו...... כאמא למודת ניסיון קודם נראה איך היא תצא ואיך היא תתנהג ואח"כ אחליט לגביה...... ואגב, גם היום אני אוהבת אותם אבל לא מאוהבת בהם. ואני חושבת שזה יותר טוב מאמהות טוטאלית. ובכל מקרה - זה מה שהם הגרילו בחיים - ואני לפחות מספיק אחראית לחסוך להם כסף לטיפול בעתיד

. את נשמעת לי לגמרי נורמלית (חוץ מהקטע של העבודה במחלקה הסגורה

, אבל לפחות זה אומר שתרגישי איתנו כמו בבית/בעבודה). ברוכה המצטרפת, רק טוב

 

[חוזרת לחייך]

אני אכן מרגישה בבית בזכותכן

מאוד מתחברת למה שכתבת על ההבדל בין להתאהב ללאהוב. אני חושבת את אותו הדבר בדיוק. הבעיה היחידה בסוג כזה של אהבה- אהבה ולא התאהבות היא שאין את ה"פרפרים" של ההתחלה, את התחושה שאתה מסתכל על הילד שלך בן היומיים ונשמתך נעתקת מרוב אהבה. יש משהו גם עצוב בלא לחוות התאהבות ממבט ראשון, לא?

 

[זברה כתומה 19]

אהבה ממבט ראשון זה לא תמיד מבטיח....

הפעם היחידה בחיי שהתאהבתי ממבט ראשון היה.......בזוג נעליים מ-ה-מ-מ-ו-ת בחנות. נפלתי שדודה, נשימתי נעתקה, והיו לי את כל הפרפרים שבעולם. הן עלו כמו אי בקריביים, ובסופו של דבר הן הדבר האחרון שהיה עוזר לי על אי בודד, או בכלל בחיים. ברור שנעלתי אותן פעם אחת בלבד וגם זה היה יותר מדיי. אני פולנייה, ואצלי בבית היו אומרים ש"להתאהב ממבט ראשון זה נחמד, אבל כדאי בכל זאת להתחתן עם מי שאמא שלך המליצה לך"

ואהבות מחזיקות מעמד יותר מהתאהבויות - אז כדאי לדבוק בהן

 

[תמי ס]

../images/Emo140.gifהי ילדה....

אני לא טועה, נכון? אם את מי שאני חושבת.... כך קראתי לך לפני שנים... ברוכה הבאה, שמחה לראות אותך כאן. כתבו לך מעליי כבר כל כך הרבה דברים חכמים שאין לי ממש מה להוסיף, רק שהורות היא לא דבר פשוט, ולדעתי צריך מאד מאד לרצות כדי להיכנס לזה שוב. אני מאמינה שכשתרצי ותנסי שוב החוויה הפעם תהיה אחרת, אך שוב, את צריכה מאד מאד לרצות (ולא בעלך או חמותך), כשתרגישי את הדגדוג הזה מבפנים, כבר תדעי לבד. שוב - ברוכה הבאה.

 

[חוזרת לחייך]

../images/Emo25.gif

אני כבר הרבה פחות ילדה ממה שהייתי לפני כך וכך שנים (אני פוחדת לכתוב את מספר השנים "בקול רם" כי זה מלחיץ לחשוב שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהכרנו)- וטאש יכולה להעיד על כך, נפגשנו במקרה בסופר לפני כמה חודשים.. ואת יודעת שאת ומעיין חקוקות בליבי בזכות החיבוק שלכן אז, אני פה היום.

 

[b e ll]

מאוד מוכר.

נכנסתי להריון כחודשיים לאחר האובדן שלי. ההריון היה מסוייט ורווי מתחים ופחדים חוץ מהאישפוזים הארוכים ושירת ההריון. להרגשתי הייתי במלחמה שפתאום נגמה בלידה נוראית עם תינוק במצוקה שנולד בציון אפגר 2, היה זקוק להנשמה בעזרת טובוס כמה דקות והתאושש במהירות... אבל אני לא התאוששתי המון זמן. נגמרה לי מלחמה אחת והחלה מלחמה אחרת. הייתי עצובה ובוכייה, הרגשתי שכל כובד העולם שוכן על כתפיי. לא הספתי לעכל את האובדן, לעבד את האבל כהלכה ופתאום מצאתי עצמי בתופת נוסף של הריון מסובך שהצריך הרבה תעצומות נפש. אז לאחר הלידה השנייה, היה לי זמן להבין מה איבדתי. רציתי את התינוק שאיבדתי אבל גם את אחיו החי. אני חושבת שלקח לי מעל שנה לאהוב באמת את בני החי ולהשלים עם עובדת חסרונו של המת.לקח לי הרבה יותר מזה להפנים שהחי עומד בזכות עצמו וללא קשר לאחיו שאיננו. שלוש שנים לקח לי עד שיכולתי לחשוב על הריון נוסף זה לא היה קורה לולא בעלי שרצה ילד נוסף כבר לאחר שנתיים... היום, 15 שני וחצי לאר האובדן אני חובקת 4 ילדים. אני בעצמי לא מאמינה לעיתים שצלחתי ארבעה הריונות מסויטים. אבל כשאני מסתכלת על הבאלאגן בבית ועל הצחוק המעורב במריבות ואושר, ועל המקרר המתרוקן כל יומים - אכן, יש לי ארבעה ילדים חיים ובריאים

ומלאך שחי בליבי לנצח.

 

[נייטי]

ברוכה הבאה../images/Emo140.gif

יש לי המון מחשבות על אהבה, לא בהכרח מתוך הזדהות מוחלטת אלא הרבה מתוך בלבול פרטי שלי, שקצת דומה וקצת שונה לזה שלך. אני חושבת שאהבה בכלל, לאו דווקא אהבת אמא לילדיה, היא רגש דינמי, שמשתנה כל הזמן על ציר הזמן. אני מניחה, שאם הוא לא משתנה, הוא פשוט נגמר ונעלם. אני גם לא חושבת שמשתנה זה בהכרח מתעצם, ממש לא, ובכלל, אני לא חושבת שאפשר למדוד אותו בעוצמות למרות שזאת הנטייה שלו וזאת צורת הדיבור שלנו ("לאהוב חזק" או "לאהוב מאוד"). לפעמים נדמה לי, שעם כבר מחפשים קנה מידה למדידת עוצמות של אהבה, אז יותר נכון להשתמש במידות של עומק ורוחב. אהבה לילדים היא אולי הדוגמא הכי מובהקת לשינוי הזה שהרגש עובר לאורך השנים, לעומק שהוא מקבל. על עצמי אני יכולה לספר, שכשתומר נולד, חשבתי שהתאהבתי בו כבר ביום השני לחייו אבל בדיעבד אני יודעת שהתאהבתי מחדש בעצמי ובתפקיד האמהות. מעולם לא חשבתי שאהיה אמא "טובה", תמיד חששתי שלא תהיה לי סבלנות ותמיד התקנאתי בכל החברות שלי שדברו על עצמן עוד לפני שהיו להן ילדים כעל אמא אדמה בכבודה ובעצמה. העובדה שבסופו של דבר הסתבר שאני מתפקדת לא רע, שאני לא גרועה כמו שחשבתי ושלפעמים באמת היה נדמה לי שהשמש זורחת לי מהתחת ושאני אמא אדמה, גרמה לי להתאהב בעצמי ועוד יותר בתפקיד המכובד....... אז נכון, העובדה שהתאהבתי מחדש בעצמי כשהוא נולד מאוד הקלה על החיבור בנינו ובגלל שלא הייתי מספיק חכמה כדי להבין שזה מה שקורה הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו והוא נהנה ממה שזה הקרין. אבל בנינו ורק בנינו, תינוק זה דבר מאוד משעמם, ולא בדיוק ברור לי מה יש לאהוב כשפוגשים אותו. אני נוטה להאמין שרבות וטובות מאיתנו חושבות שהן מאוהבות בתינוק אבל בפועל הן מתאהבות בתפקיד ובאופן שבו הן משחקות את התפקיד (וכאמור, יש לזה הרבה דברים חיוביים בפני עצמם אבל אין לזה שום קשר לתכונות כובשות של התינוק). אני חייבת לציין שעם דניאל, הקטנה שלי, זה היה אחרת. עם דניאל ידעתי כבר בהתחלה, שהרגש הנפלא שיש לי הוא בגלל שאני מרוצה מעצמי, מרוצה מזה שאני שורדת, מתפקדת, סבלנית ומתקתקת הכל עם שני תינוקות בבית. חבל לי מאוד שהייתה לי המודעות הזאת, חבל לי, כי איתה כבר ידעתי שמה שאני מרגישה זה לא התאהבות בה אלא סוג של שביעות רצון מעצמי שיש בה מידה רבה של אהבה עצמית. אני אמא לשניים, בסך הכל שנתיים ושבעה חודשיםי בתפקיד אבל חושבת, שהרגשות שלי כלפי כל אחד מהילדים, במהלך התקופה שהם איתי, עברו המון שינויים, וממש אבל ממש לא תמיד גדלו הרגשות, יש בהחלט תקופות של צימצום ריגשי, וכמו שכתבתי בברכה לדניאל הקטנה שלי, חלק מהתהליך היה ללמוד לקבל את השינויים האלה ולהבין שאהבה ונתינה אמהית לא תמיד גדלה ומתעצמת וגם זה בסדר. חוזרת לחייך יקרה, אני חושבת שהסיבות לעשות ילד נוסף הן לא מה אומרות הסבתות או הסביבה אבל גם לא בהכרח החשש שלך מאיך תרגישי כלפיו, כי מה שאת היום, שנתיים וחצי אחרי, ומה שאת תהיי בעוד שנה מהיום, זה שונה לגמרי, וכל סל ההתמודדויות שלך הוא שונה, והכלים שלך שונים, והעומק הריגשי שלך שונה, הכל שונה. בשורה התחתונה השאלה היא האם יש לך רצון לנסות את עצמך, לצאת לדרך ולהתמודד עם כל מה שיקרה במהלכה, עם התאהבות או בלי התאהבות, עם פעוט גדול בבית, עם תינוק קטן בבית, עם כל המכלול כולו. כשתרגישי שיש לך את הכוחות לכל האופציות, גם הפחות טובות, אז כנראה יהיה הרגע לצאת לדרך.

 

[קיווי עסיסיסי]

קודם כל ברוכה הבאה../images/Emo140.gif

ברוכה הבאה. לאחר שקראתי כל מה שכתבו לך מעליי, אין לי ממש מה להוסיף. כולן כתבו דברים חכמים ונכונים. הורות לפעמים היא דבר לא קל, וצריך הרבה כוחות וגם כמובן לרצות כדי להיכנס לזה שוב. אני מאמינה שכאשר יגיע הזמן את תרגישי ותדעי. קיווי

 

[חוזרת לחייך]

תודה על ההתייחסות!../images/Emo140.gif