איך לאהוב מהתחלה..

[חוזרת לחייך]

איך לאהוב מהתחלה..

שלום לדרי הפורום. אני מרשה לעצמי להצטרף, למרות החשש הראשוני. עבר דיי הרבה זמן מאז שכתבתי בפורומים ובניק הזה כתבתי ממש מעט. אני אמא לילד מקסים בן שנתיים וחצי ולעוד שתיים בליבי. הדרך לנדב לא היתה פשוטה, ההיריון היה יחסית טוב ובכלל היה נראה שהגשמתי את חלומי ויש מה שהביא מרפא לליבי השבור. כשהוא נולד פתאום כבר לא היה כל כך ברור שאני אוהבת אותו. מה שהיה ברור הוא שאני בכלל לא מבינה למה אני צריכה אותו. טיפלתי בו באמת במסירות, הייתי אמא שלו, אבל לא אהבתי אותו. רק לאחרונה, בערך חצי שנה אני מרגישה שאני מתחילה לאהוב. לא לאהוב אהבה של אמא שאוהבת את בנה רק כי הוא שלה, אלא באמת לאהוב כל מיני דברים בו. הוא באמת ילד מקסים, מצחיק, חברותי, חכם ועוד דברים. לא היתה שם התאהבות מהרגע הראשונה, אלא אהבה שנולדה רק לאחרונה ובמאמץ רב. לא כי הוא לא היה חמוד. פשוט כי משהו היה דפוק בי. כבר שנה בערך כולם מסביבי רוצים עוד ילד (חמותי, בעלי, וכל מי ששואל לגילו של נדב ואומר "נו מה עם עוד אחד") ואני? אני לא רוצה. אין בי שום חשק לתינוק או לעוד ילד. אני זוכרת את אי האהבה שהרגשתי אליו ולא רוצה להרגיש זאת פעם נוספת. ואיך אני יכולה לאהוב עוד מישהו כשרק למדתי איך לאהוב אותו? מה שרציתי לשאול הוא האם זה משהו שקשור לשתיים שבליבי? האם המטרה היתה שאעבור הריון טוב ועד הסוף וכשהוא הגיע לסופו הטוב פתאום לא ידעתי מה לעשות עם התינוק שנולד? האם מישהי יכולה לחלוק איתי את ההרגשה או שזה משהו בי? בקיצור.. הצטרפתי מקווה שלא תכעסו

 

[דיא]

../images/Emo24.gif טוב שבאת

מקווה שתשארי. זו הרגשה לא פשוטה לחשוב שאת לא ממש אוהבת את הילד שלך. אבל גם הרגשה הגיונית, וכנראה קיימת יותר ממה שאנחנו חושבים ויודעים. תוסיפי לזה את האובדן - "תחרות" (בלבך) על האהבה לילדות, אהבה שמועצמת לפעמים בגלל שהיא אהבה למה שיכל להיות. ועוד, אחרי האובדן אנחנו כל כך עסוקות בהריון וכל כך לא פנויות להתכונן להורות. ועוד רגשות מעורבים... אני מקווה שלא תביני אותי לא נכון, ואני קצת סותרת את עצמי, אבל שנתיים זו תקופה די ארוכה - האם הרגשת בסדר בתקופה שלאחר הלידה? איך התנהגת והרגשת מעבר לטיפול בנדב? לגבי ילד נוסף - ברור שאת לא רוצה. גם הריון נוסף בטח לא קוסם לך עם הבטחון והשלווה של הריון אחרי אובדן. תתרכזי בעכשיו, תהני מהאהבה החדשה. כשתהי מוכנה, תדעי. ואם לא, זה גם בסדר. העיקר שתהי שלמה ושמחה באימהותך.

 

[חוזרת לחייך]

תודה דיא על המילים הטובות

אני מאוד מתחברת למה שכתבת. לגבי הרגשתי אחרי הלידה, התלבטת פעמים רבות אם אני חווה שיכאון אחר לידה או משהו אחר. אני חושבת שמה שהטעה אותי הוא שבאופן כללי מאוד תפקדתי. הרגשתי אחריות עצומה לנדב, טיפלתי בו (לפעמים יותר מדי), מאוד הייתי חרדה לשלומו ולכך שיהיה לו טוב- פשוט לא הרגשתי שאני אוהבת אותו. אני מניחה שאם מישהו היה אומר לי שהוא לוקח אותו ויטפל בו טוב, הייתי מסכימה ללא היסוס (אולי הייתי באה לבקר פעם בשבוע). אני לא יודעת מה זה היה. עכשיו אני באמת מרגישה אהבה אליו. תודה שוב!

 

[דיא]

העזתי לשאול

כיוון שאני חוויתי-חווה דיכאון, ואני ברמת תפקוד גבוהה מאוד. לא רק שאני מטפלת בילדים, אני מתקתקת את הכל. אבל לפעמים, כשאני לא מאוזנת, אני מרגישה איך אני נשאבת למטה. דיכאון פניו רבות. בכל מקרה, קחי את זה בחשבון אם וכאשר תחשבי על עוד ילד. פסיכיאטר זה כן מילה גסה, אבל פה בפורום אנחנו לא בוחלות במילים גסות

 

[נאשא]

באמת מילה מאד גסה "פוסטמה"../images/Emo6.gif

 

[חוזרת לחייך]

אמממ ../images/Emo6.gif

אני לא יודעת אילו פסיכיאטרים *את* מכירה, אבל אלה שאני מכירה-גסות זו לא המילה לתאר אותם ..(וחבל

) נו.. עבדתי שנה וחצי במחלקה סגורה, ב-א-מ-ת נראה לך שפסיכיאטר זו מילה גסה??

ותודה על הכנות. אני בעד לומר את הדברים בקול.

 

[happy]

קודם כל ברוכה הבאה

גם אני לא התאהבתי בבתי מיד שראיתי אותה. לקח לי המון זמן כמה חודשים טובים. טיפלתי בה במסירות אך לא הרגשתי שאני מאוהבת בה. לקח לזה זמן. בני נולד שנה ועשרה חודשים אחרי וגם בו לקח לי זמן להתאהב. ההפרש בינהם כלכך קטן לא כי ההפרש תוכנן ככה אלא פשוט לא נזהרנו וידענו שיכול להיות שהחוסר זהירות הזה יגמר בילד

. שני הילדים שלי היו תינוקות קשים קשים קשים. טל עד גיל 9 חודשים היה צורח כל היום אחותו עד גיל חצי שנה. טל מגיל 9 חודשים הבין כנראה שזהו הוא כבר לא יחזור לרחם

. הוא לא היה נרדם בטיולים בעגלה, באוטו הוא היה צורח, להאכיל אותו זה היה סיוט בקיצור קשה קשה קשה. ומגיל 9 חודשים הוא פשוט נהיה ילד אחר. ילד מדהים ומקסים. תמיד קנאתי בכל האמהות סביבי שהיו מאוהבות בילדים שלהם מגיל 0 ואני הרגשתי שרק לי לוקח כלכך הרבה להתחבר לילדים שלי. אין לי מושג אם זה קשור לאובדן או לא. פשוט כנראה לוקח לי זמן אני חושבת שיש לא מעט אמהות שלא מתאהבות מיד אלא כעבור כמה זמן. מה שמאוד

 

[חוזרת לחייך]

אמא של ליהי וטל

כל כך היטבת לתאר את ילדייך והתחלת חייכם המשותפים נשמעת מאוד דומה לתחילת חייו של נדב. הוא נולד בניתוח קיסרי בשבוע 36, סבל מרפלוקס עד גיל שנה בערך והיו לו בערך שני מצבים "בוכה" ו "בוכה יותר חזק". מן הסתם זה גם משהו שמאוד הקשה על ההתקשרות אליו. עד כדי כך שכשהוא היה בן 3 חודשים, חזרתי לעבודתי במחלקה סגורה בבית חולים לנפגעי נפש ושם הרגשתי שיש לי שקט (כן, זה נשמע הזוי ביותר..) וכמו שכתבת, לקח לבן שלי זמן להפנים שהוא לא יוכל לחזור לרחם, ובערך מגיל שנה וחצי שנתיים הוא הפך להיות ילד רגוע ומקסים (טפו טפו) תודה על תשומת הלב!

 

[happy]

שכחתי לכתוב שאני חזרתי לעבודה אחרי הלידה של

ביתי אחרי חודשיים וחצי

וזה אחרי שרבתי עם כל העולם לחופשת לידה של חצי שנה

אחרי לידת בני כבר ידעתי שרוב הסיכויים שאני לא אשרוד שלושה חודשים בבית אבל חזרתי כמעט אחרי שלושה חודשים

כולם מבטיחים לי שאם יהיה ילד שלישי אני מאוד אהנה מהחופשת לידה

. לא יודעת אם אני אבדוק את התיאוריה הזאת.

 

[נאשא]

על מה שנכעס?

על זה שאת אישה אמיצה שתארת מה שקורה לך עם נדב? כמו שאמרה דיא, אלה דברים שקורים יותר ממה שחושבים. בדיעבד אני יודעת היום שקרה לי משהו דומה ושהמשהו הזה עדיין מרחף לו באוויר לפעמים: האמא שרציתי להיות בשבילו והאמא שאני בשבילן היא לא אותה אמא. זוכרת שבאמת דיא איפסה אותי פעם ואמרה שהקטנה שנולדה אחרי האובדן היא מציאות ולא פנטזיה ושאני צריכה להתיחס אליה ככה. זה עזר לי מאד. אני חושבת שלרבות מאיתנו יש שריטה איומה בנפש. חלקנו מתמודדות עם זה נהדר, חלקנו טוב, ולחלקנו קשה. אני ואת כנראה מהסוג של הקשה. וזה בסדר. זה בסדר לדעתי כל עוד זה לא משפיע על בריאותם הנפשית של הילדים האחרים, כל עוד הם לא יגדלו עם צורך של משהו שלא היה להם כי אמא שלהם לא יכולה הייתה לספק את זה. ויש דרכים ללמוד לאהוב, וצריך לטפל בתחושות האלה, ויש אנשי מקצוע נהדרים לכך, ולא הייתי מוותרת על עזרה כזאת. את אמא אחרת אחרי האובדן אבל כל עוד את אוספת את השברים ומאחה, גם אם אחרי האיחוי עדיין רואים איפה היו הסדקים, ושם נקודות החולשה שלך, אז זה בסדר. זה לא בסדר אם השברים לא נאספים. ועוד משהו לגבי הילד הבא: אצלי לפחות השניה טפו עליה הייתה התיקון שלי, באמת. בה התאהבתי מהשניה הראשונה ורק אז הבנתי על איזו אהבה מדברים סביבי. בזכותה הבנתי גם איזו אהבה יש לי לתת לגדולה שנולדה כאמור מיד אחרי האובדן. הן הלכו לגן ולמטפלת עכשיו ואני כל כך מתגעגעת. אז ברוכה הבאה, ותרגישי בבית.

 

[חוזרת לחייך]

נאשא יקרה!

תודה על מילותייך. כמו תמיד (ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה, כי אני "מכירה" אותך עוד מלפני הרבה שנים) מילותייך כל כך נכונות, מחבקות ומדברות אלי. פשוט תודה.

 

[נאשא]

אני כולי מסמיקה../images/Emo9.gif

אני יודעת מי את, החתימה שלך מסגירה אותך לגמרי, ובכל זאת אני לא מצליחה להעלות את הניק הקודם שלך באוב. אם לא אכפת לך לעשות טובה לאשה עם דלקת ריאות שיושבת בבית, ולשלוח לי את פתרון התעלומה במסר... ואני מאד אוהבת את הניק החדש. מאד.

 

[קיטי08]

הי יקרה

כמו שאת רואה כולנו מכירות את התחושות המעורבות סביב הילדים. הילדים שלי נולדו לפני האובדן. אני חושבת שאחרי אובדן הלב באבל וקשה להתפנות ממנו. אני בהתחלה הרגשתי שאין לי מקום לאהוב אותם, שלאהוב אותם גורם ללב שלי לכאוב עוד יותר. יחד עם זאת בהדרגה דברים משתנים ויש רגעים שאני מרגישה שאני יכולה לאהוב אותם בלי קשר אליה ואני מקוה שכך יהיה גם אם יהיה לי עוד ילד. בכל זאת, כיוון שחלף כבר זמן ונשמע לי שהאבל שלך עדיין מאוד כואב, למה לא לקבל קצת עזרה, לא הרווחת את זה בכבוד? אם תרצי המלצות, אל תהססי לפנות. באהבה גדולה

 

[חוזרת לחייך]

קיטי יקרה!

תודה על מה שכתבת. השיר שלך בחתימה כל כך מדוייק בעצבו. קראתי אותו מספר פעמים ועייני מתמלאות דמעות. אני מקבלת עזרה מקצועית כבר כמה שנים. יש לי מטפלת מדהימה שבעיקר מאוד אוהבת אותי (אני יודעת שזה אולי לא נשמע כל כך מקצועי, אבל זה מה שהיה לי הכי חשוב). לא פשוט לי בטיפול, יש שם דברים רבים שיכולים להפתח ואני עדיין (כבר 4 שנים בערך) מתלבטת אם לפתוח. תודה

 

[קיטי08]

אין לזלזל באהבה

זה חשוב נורא ברגעים האלה. הייתי מתלבטת איתה האם כדאי לפתוח. ומנסיון, 4 שנים, זה סוג של התחלה... מאחלת לך רק טוב ושתמצאי דרך סבירה ואפשרית לחיות עם עובדות חייך הקשות.

 

[מעיין ברכה]

נשמע כמו דכאון לאחר לידה של אישה עם כוחות

רבים, ולכן כן הצלחת לתפקד, אבל ברמה מכנית ופחות רגשית. לטעמי, הריון לאחר אובדן חשוף יותר לדכאון לאחר לידה, ממגוון, סיבות כולל עצם העובדה שאיבדנו עובר פנטזמטי שפוטצניה יכול היה להתנהג אך ורק באופן מושלם ואילו התינוק האמיתי יותר מורכב ומעורר מגוון תחושות וכן בשל הפער בין "גודל (ואורך) הציפיה" לבין המציאות בשטח. אני כלל לא מסכימה עם התפיסה שלך "פשוט כי משהו בי היה דפוק", וחושבת שעצם ההתבוננות שלך בעצמך כך מחייבת (גם מלשון חיובי) טיפול, על מנת שתראי את עצמך באור אחר, ואת התפקוד יוצא הדופן שלך בסיטואציה קשה מאוד. אני מאמינה שטיפול כזה יהיה בעל ערך מוסף בכך שיקטין את הסיכוי להשנות התחושות הקשות לאחר הלידה הבאה (שתגיע במוקדם או במאוחר, כשאת תרגישי שזה נכון). שמחה שבאת וברוכה הבאה

 

[מעיין ברכה]

אני רואה שאת כב בטיפול

אז אולי באמת הגיע הזמן לפתוח

 

[חוזרת לחייך]

מעיין יקרה..

את יודעת שרק בזכותך אני עדיין פה. ותודה שכתבת לי. אני עדיין זוכרת את מילותייך כשאמרת לי שמתאים לי להחזיק תינוק. המילים האלה ליוו אותי ברגעים הקשים עם נדב, כי נזכרתי בתינוק שלך, שחיבקתי, לפני שנים, ואת מילותייך. תודה.

 

[מעיין ברכה]

בכלל אין בעד מה!

ושמחה מאוד מאוד שאת כאן

 

[ברבי28]

קודם כל ברוכה הבאה ...

מאוד מבינה את הרגשות שלך, גם לי לקח זמן להתאהב, אחרי שלושה אובדנים, שכבתי בבית החולים, הסתכלתי עליה שוכבת שם באמבטיה השקופה הזאת של התינוקות, ואני אומרת לעצמי ... "מה? זהו ? לזה חיכיתי?", אני חושבת שלוקח לנו קצת זמן להתאהב, ועוד קצת זמן להתאהב על באמת, בעיקר כשהם מגיעים לגיל החמוד הזה ששובה את הלב בקיצור, טוב שבאת ... תישארי