y o n i 8 8
New member
איך יוצאים מזה?
סליחה מראש על הניסוח הגרוע אני נורא נסערת והייתי צריכה פשוט לפרוק, למי שיהיה סבלנות לקרוא אני אשמח לשמוע דעה, פשוט בסביבה שלי אף אחד לא יודע ממש ככה שאני לבד עם זה.... מיואשת מתוסכלת ויודעת שאני אשמה...כבר רשמתי כמה פעמיים בפורומים של אהבה ותמיד ידעתי שאני בבעיה אבל למה אני כ''כ חלשה....? אני אתחיל מהתחלה אני בת 21 ילדה להורים גרושים [אבא היה מכה את אמא והיינו במקלט] ופתאום אני מוצאת את עצמי עם גבר גרוע יותר מאבא שלי, היה לי חבר עולה חדש שלא יודע כ''כ עברית ובהתחלה חשבתי שבגלל זה כל הבעיות שלנו היום אני יודעת שטעיתי שהנורות האדומות שלי לא נדלקו בזמן בכלל. שהכרתי אותו היינו חיילים [הוא עדיין חייל אני חיילת משוחררת] היינו יחד בקורס למשאיות והייתי הבת היחידה שם לפחות בהתחלה אז החברים שלי שם היו בנים והתחלנו לצאת ופתאום כבר לא הייתי מי שהייתי, הייתי לוחמת בצבא בעקרון ושחזרתי לבסיס שלי אחרי הקורס הוא לא היה מרשה לי לעלות לשמירות, לא היה מרשה לי לדבר עם בנים [90% בנים היו בסביבת העבודה שלי] הייתי צריכה לדווח מה קורה כל חצי שעה בערך היה אסור לי לדבר כשהוא מדבר עד שהוא ירשה לי הייתי צריכה לשתף אותו במחשבות שלי אם הוא היה כועס גם לצבא לא יכולתי ללכת לא יכולתי לדבר עם אמא ואבא מתי שרציתי הוא גרם לי לעזוב את הבית הוא לא הרשה לי לשים קרם בשיער או ללבוש חולצות שהם מעט חשופות או שרואים כתף כי למה אני צריכה כ''כ להשקיע יש לי כבר חבר אני הרי לא רוצה שמישהו אחר יסתכל עליי אם קצת כאב לי הראש הייתי חייבת ללכת לרופא ולקחת כדור אחרת הוא עוזב אותי הוא היה מפטם אותי [עליתי איתו 15 קילו למרות שתמיד הייתי שמנמונת] והוא היה נותן לי להרגיש שכל זה באמת מאהבה שרק בגלל שהוא היחיד שדואג לי ומקבל אותי אז אני לא רגילה ואני באמת אהבתי אותו למרות שכבר לא הייתי אדם חופשי, פעם הייתי עוברת ליד ניידת של תרומת דם ותמיד הייתי נכנסת והוא כבר לא הרשה לי וזה נראה דברים קטנים אבל זה חופש של בן אדם להחליט לעצמו הוא לא הרשה לי לנהוג בכלל לא יצאתי לבלות כלל בשנה ו8 חודשיים האחרונים וכשניסיתי למרוד הייתי חוטפת אם זה פעם אחת שהוא שפך עליי כוס מים והעיף אותי למיטה ואם זה שהכנתי לו יומלדת אז יצא שדיברתי עם חברים שלו והם בנים ועשיתי לו מסיבת הפתעה והוא דחף אותי לקיר ותפס לי כ''כ חזק את הפה עד שכבר ירד לי דם וספגתי לא מעט אלימות מילולית וגם קצת פיזית כבר פחדתי מכל דבר מכל טלפון שלו ומהצד השני אמא לא ידעה על זה הרבה אז כל הזמן הייתי מחביאה ומשקרת וכל טלפון שלה גם היה מקפיץ אותי הרגשתי שאני חייה חיים כפולים ושאין לי כוח יותר לא הפסקתי לבכות איך אני אוהבת בן אדם שמתנהג ככה והוא נותן לי להרגיש אני אשמה שבגללי הוא מתנהג ככה אם הייתי חוזרת מאוחר או משקרת לו כי באמת לא היה קל לחיות חיים כפולים הוא היה חותך את עצמו ומנסה להתאבד אבל מצד שני הוא באמת אהב אותי והיחיד שקיבל אותי כמו שאני שתמיד יכולתי לבוא אליו ולבכות לו והוא תמיד דאג לי וסה''כ החיים שלו כלל לא פשוטים הוא חייל בודד ויתום שהוא באמת לבד עם חובות עצומים ואף פעם לא קיבל שיחות או עזרה כדי להתמודד עם התאבדות של אמו ואני הייתי כל עולמו הייתי החברים שלו וההורים שלו והאחים שלו והוא היה נורא תלוי בי ואובססיבי כלפיי וזה היה מובן אם הייתי הולכת לאיבוד בלילה הוא היה הולך ברגל לחפש אותי בראשון שהוא גר בכלל בתל אביב ובאמת הוא היה עושה דברים שאף אחד לא עשה בשבילי אז גם היה לי קשה בלעדיו כי אני אוהבת מישהו שלא טוב לי איתו ושהכי גרוע הוא לא יודע ולא מבין שמה שהוא עושה זה פסול זה לא תקין ושאני בעצם אשמה כי אם לא הייתי כ''כ "זונה" כל זה לא היה קורה והחודש אחרי הרבה איומים שלו ושיגעונות של כל יום זהו אני מתאבד אם לא תבואי וזה כבר היה נורא מתיש הרגשתי שאני לא יכולה לקחת אחריות על זה יותר ואחרי אינספור פניות לצבא וחוסר התייחסות מצידם הגשתי תלונה כבר פחדתי כל יום אני שומעת על רצח של אישה מגברים יותר שפויים ממנו וגם אנילא יכולה לקחת אחריות על כל ניסיון התאבדות שלו זה נפשית כבר קשה ועכשיו אני לא סולחת לעצמי הוא היה במעצר והרסתי לו את החיים שגם ככה היו הרוסים ושהוא השתחרר אני רדפתי אחריו לראות איך הוא כי פחדתי הרגשתי אשמה ורע ולא הצלחתי לתפקד שקעתי בדיכאון איך עשיתי את זה והיום אני מרגישה כ''כ חייבת ואשמה שאני שפוטה שלו לרצונות שלו ואני לא יכולה לדבר עם אמא ועם אף אחד ואני רוצה לצעוק ולמות ונמאס לי ואני מפורקת ולא מתפקדת אני רוצה לחזור לעצמי לשמחת החיים לתרומה לקהילה ולעצמי להוציא תואר לראות עולם אבל איך אני יכולה אם הוא ישב בכלא או ימות או בכלל ישתחרר בכל מצב שהוא אני כלואה ואני יודעת שזה בראש שלי ואני יכולה לבחור אחרת וזה מגיע לו אבל אני פשוט לא מצליחה מה עושים? אולי אני באמת גרמתי לו להיות ככה? אולי הוא אוהב אותי ובאמת דואג לי? אולי זה לא נורא מה שהוא עשה? אניי לא רוצה להיות איפה שאמא שלי הייתי אבל אניכבר עמוק בפנים אני מרגישה שלעולם אני לא ישתחרר ממנו ואני לא יכולה להפסיק לבכות על זה שאני התעוררתי מאוחר מדי!
סליחה מראש על הניסוח הגרוע אני נורא נסערת והייתי צריכה פשוט לפרוק, למי שיהיה סבלנות לקרוא אני אשמח לשמוע דעה, פשוט בסביבה שלי אף אחד לא יודע ממש ככה שאני לבד עם זה.... מיואשת מתוסכלת ויודעת שאני אשמה...כבר רשמתי כמה פעמיים בפורומים של אהבה ותמיד ידעתי שאני בבעיה אבל למה אני כ''כ חלשה....? אני אתחיל מהתחלה אני בת 21 ילדה להורים גרושים [אבא היה מכה את אמא והיינו במקלט] ופתאום אני מוצאת את עצמי עם גבר גרוע יותר מאבא שלי, היה לי חבר עולה חדש שלא יודע כ''כ עברית ובהתחלה חשבתי שבגלל זה כל הבעיות שלנו היום אני יודעת שטעיתי שהנורות האדומות שלי לא נדלקו בזמן בכלל. שהכרתי אותו היינו חיילים [הוא עדיין חייל אני חיילת משוחררת] היינו יחד בקורס למשאיות והייתי הבת היחידה שם לפחות בהתחלה אז החברים שלי שם היו בנים והתחלנו לצאת ופתאום כבר לא הייתי מי שהייתי, הייתי לוחמת בצבא בעקרון ושחזרתי לבסיס שלי אחרי הקורס הוא לא היה מרשה לי לעלות לשמירות, לא היה מרשה לי לדבר עם בנים [90% בנים היו בסביבת העבודה שלי] הייתי צריכה לדווח מה קורה כל חצי שעה בערך היה אסור לי לדבר כשהוא מדבר עד שהוא ירשה לי הייתי צריכה לשתף אותו במחשבות שלי אם הוא היה כועס גם לצבא לא יכולתי ללכת לא יכולתי לדבר עם אמא ואבא מתי שרציתי הוא גרם לי לעזוב את הבית הוא לא הרשה לי לשים קרם בשיער או ללבוש חולצות שהם מעט חשופות או שרואים כתף כי למה אני צריכה כ''כ להשקיע יש לי כבר חבר אני הרי לא רוצה שמישהו אחר יסתכל עליי אם קצת כאב לי הראש הייתי חייבת ללכת לרופא ולקחת כדור אחרת הוא עוזב אותי הוא היה מפטם אותי [עליתי איתו 15 קילו למרות שתמיד הייתי שמנמונת] והוא היה נותן לי להרגיש שכל זה באמת מאהבה שרק בגלל שהוא היחיד שדואג לי ומקבל אותי אז אני לא רגילה ואני באמת אהבתי אותו למרות שכבר לא הייתי אדם חופשי, פעם הייתי עוברת ליד ניידת של תרומת דם ותמיד הייתי נכנסת והוא כבר לא הרשה לי וזה נראה דברים קטנים אבל זה חופש של בן אדם להחליט לעצמו הוא לא הרשה לי לנהוג בכלל לא יצאתי לבלות כלל בשנה ו8 חודשיים האחרונים וכשניסיתי למרוד הייתי חוטפת אם זה פעם אחת שהוא שפך עליי כוס מים והעיף אותי למיטה ואם זה שהכנתי לו יומלדת אז יצא שדיברתי עם חברים שלו והם בנים ועשיתי לו מסיבת הפתעה והוא דחף אותי לקיר ותפס לי כ''כ חזק את הפה עד שכבר ירד לי דם וספגתי לא מעט אלימות מילולית וגם קצת פיזית כבר פחדתי מכל דבר מכל טלפון שלו ומהצד השני אמא לא ידעה על זה הרבה אז כל הזמן הייתי מחביאה ומשקרת וכל טלפון שלה גם היה מקפיץ אותי הרגשתי שאני חייה חיים כפולים ושאין לי כוח יותר לא הפסקתי לבכות איך אני אוהבת בן אדם שמתנהג ככה והוא נותן לי להרגיש אני אשמה שבגללי הוא מתנהג ככה אם הייתי חוזרת מאוחר או משקרת לו כי באמת לא היה קל לחיות חיים כפולים הוא היה חותך את עצמו ומנסה להתאבד אבל מצד שני הוא באמת אהב אותי והיחיד שקיבל אותי כמו שאני שתמיד יכולתי לבוא אליו ולבכות לו והוא תמיד דאג לי וסה''כ החיים שלו כלל לא פשוטים הוא חייל בודד ויתום שהוא באמת לבד עם חובות עצומים ואף פעם לא קיבל שיחות או עזרה כדי להתמודד עם התאבדות של אמו ואני הייתי כל עולמו הייתי החברים שלו וההורים שלו והאחים שלו והוא היה נורא תלוי בי ואובססיבי כלפיי וזה היה מובן אם הייתי הולכת לאיבוד בלילה הוא היה הולך ברגל לחפש אותי בראשון שהוא גר בכלל בתל אביב ובאמת הוא היה עושה דברים שאף אחד לא עשה בשבילי אז גם היה לי קשה בלעדיו כי אני אוהבת מישהו שלא טוב לי איתו ושהכי גרוע הוא לא יודע ולא מבין שמה שהוא עושה זה פסול זה לא תקין ושאני בעצם אשמה כי אם לא הייתי כ''כ "זונה" כל זה לא היה קורה והחודש אחרי הרבה איומים שלו ושיגעונות של כל יום זהו אני מתאבד אם לא תבואי וזה כבר היה נורא מתיש הרגשתי שאני לא יכולה לקחת אחריות על זה יותר ואחרי אינספור פניות לצבא וחוסר התייחסות מצידם הגשתי תלונה כבר פחדתי כל יום אני שומעת על רצח של אישה מגברים יותר שפויים ממנו וגם אנילא יכולה לקחת אחריות על כל ניסיון התאבדות שלו זה נפשית כבר קשה ועכשיו אני לא סולחת לעצמי הוא היה במעצר והרסתי לו את החיים שגם ככה היו הרוסים ושהוא השתחרר אני רדפתי אחריו לראות איך הוא כי פחדתי הרגשתי אשמה ורע ולא הצלחתי לתפקד שקעתי בדיכאון איך עשיתי את זה והיום אני מרגישה כ''כ חייבת ואשמה שאני שפוטה שלו לרצונות שלו ואני לא יכולה לדבר עם אמא ועם אף אחד ואני רוצה לצעוק ולמות ונמאס לי ואני מפורקת ולא מתפקדת אני רוצה לחזור לעצמי לשמחת החיים לתרומה לקהילה ולעצמי להוציא תואר לראות עולם אבל איך אני יכולה אם הוא ישב בכלא או ימות או בכלל ישתחרר בכל מצב שהוא אני כלואה ואני יודעת שזה בראש שלי ואני יכולה לבחור אחרת וזה מגיע לו אבל אני פשוט לא מצליחה מה עושים? אולי אני באמת גרמתי לו להיות ככה? אולי הוא אוהב אותי ובאמת דואג לי? אולי זה לא נורא מה שהוא עשה? אניי לא רוצה להיות איפה שאמא שלי הייתי אבל אניכבר עמוק בפנים אני מרגישה שלעולם אני לא ישתחרר ממנו ואני לא יכולה להפסיק לבכות על זה שאני התעוררתי מאוחר מדי!