איך יודעים מתי?....
פרק ב'....מתי הוא מתחיל? אולי באותו לילה, כשהעיניים מסרבות להיעצם, הגוף לא שוקע לתוך שינה והראש עובד כמו מנוע טורבו, הרבה לפני שצלילות הדעת וההיגיון מוכנים להודות בעובדות, באה ההכרה – " לא רוצה להיות כאן יותר".... אולי ימים, שבועות, חודשים ואף שנים אחר כך, ביום ההוא, באולם הגדול, מול אנשים מעולם אחר... לבושים אחרת..מדברים אחרת, המילים הולמות בך כמו חבטת פטיש המסמלת את רגע הקראת גזר הדין - תם ונישלם... נישלם? אולי ברגע האחד, מול השער. ניד ראש...אמירת שלום מהירה, איש ואישה פונים כל אחד לדרכו הוא – תרתי משמע.... אולי ביום ההוא שה"גוזלים" עוזבים את הקן, אוספים את חפציהם מחדרי הילדות, מעמיסים על טנדר, שהשיגו מחבר, את רכושם, מחבקים, ונוסעים לבנות את עולמם שלהם אי שם במקומות אחרים.... ואתה נשאר לך - עם עצמך... "היי... נעים להכיר...זה אני" – נעים? ואז, באחד הלילות, או הימים, בשעה לא צפוייה או ידועה מראש...זה בא... תחילה לאט, בלי אזהרה מוקדמת, בלי סימנים מוקדמים, נצבר בזוויות העין, מטשטש את הראייה, לחלוחית זולגת במורד הלחי, לחש חרישי שהולך ומתגבר ליבבה, כמו סכר שנפרץ. משהו בך משתחרר לבכי גדול... ללא מעצורים, ללא עכבות.... מטלטל את הגוף ואת הנפש.... ואחר כך בא השקט המבורך .... התחיל פרק ב' ברוך הבא! כן...שלום, אני כאן, אפשר? צלפלפית
פרק ב'....מתי הוא מתחיל? אולי באותו לילה, כשהעיניים מסרבות להיעצם, הגוף לא שוקע לתוך שינה והראש עובד כמו מנוע טורבו, הרבה לפני שצלילות הדעת וההיגיון מוכנים להודות בעובדות, באה ההכרה – " לא רוצה להיות כאן יותר".... אולי ימים, שבועות, חודשים ואף שנים אחר כך, ביום ההוא, באולם הגדול, מול אנשים מעולם אחר... לבושים אחרת..מדברים אחרת, המילים הולמות בך כמו חבטת פטיש המסמלת את רגע הקראת גזר הדין - תם ונישלם... נישלם? אולי ברגע האחד, מול השער. ניד ראש...אמירת שלום מהירה, איש ואישה פונים כל אחד לדרכו הוא – תרתי משמע.... אולי ביום ההוא שה"גוזלים" עוזבים את הקן, אוספים את חפציהם מחדרי הילדות, מעמיסים על טנדר, שהשיגו מחבר, את רכושם, מחבקים, ונוסעים לבנות את עולמם שלהם אי שם במקומות אחרים.... ואתה נשאר לך - עם עצמך... "היי... נעים להכיר...זה אני" – נעים? ואז, באחד הלילות, או הימים, בשעה לא צפוייה או ידועה מראש...זה בא... תחילה לאט, בלי אזהרה מוקדמת, בלי סימנים מוקדמים, נצבר בזוויות העין, מטשטש את הראייה, לחלוחית זולגת במורד הלחי, לחש חרישי שהולך ומתגבר ליבבה, כמו סכר שנפרץ. משהו בך משתחרר לבכי גדול... ללא מעצורים, ללא עכבות.... מטלטל את הגוף ואת הנפש.... ואחר כך בא השקט המבורך .... התחיל פרק ב' ברוך הבא! כן...שלום, אני כאן, אפשר? צלפלפית