איך הם שכחו...
אני עוד זוכר את זה... יום רביעי 5.3.2003, צהרי היום. אני זוכר את זה. דיברתי עם חבר בטלפון, דיברתי ודיברתי, פתאום שיחה ממתינה. הלו אורן? זה מוטי. מוטי הוא הנהג הקבוע שלי בתור מתנדב מד"א. אורן יש פיגוע במוריה... כמה דקות מהבית שלך, תתלבש אני עוד 4 דקות אוסף אותה מהפינה. תופס את המדים שמתנוסס עליהם סמל מד"א ויוצא החוצה ומתחיל לרוץ לפינת הרחוב. פתאום כאליו בבת אחת מתחילה כל העיר לרעוש מרעש הסירנות. מוטי עוצר בחריקה לידי ואני קופץ לתוך האמבולנס, לא היתה השיחה הרגילה, שלום מה שלומך. שקט, אני הפעלתי את הסירנה ומוטי נהג בין טורי המכוניות שפינו את הדרך. אנשים עומדים המומים ומסתכלים, מה קרה? איפה? מי? מה? מוריה? פיגוע? מה? מתי? ולנו אין תשובות, אנחנו רק ממהרים להגיע. ומקשיבים במכשיר הקשר, אמבולנסים ראשונים הגיעו לאירוע ומתחילים לדווח, עשרות פצועים. הרוב ילדים, תביאו כיבוי האנשים נשרפים בפנים. אני שומע ומתחיל למלא את הכיסים שלי בחוסמי עורקים, תחבושות שונות, והרבה הרבה כפפות. יורדים מהאמבולנס ורצים להתחיל לפנות את הפצועים. זה צריך ח.ע על זה תעשה תחבושת לחץ, זה תרחיק החוצה, את זה תכניס לשק. חצי שעה אחרי וכבר אין אף אחד בשטח. אנשי זק"א מתחילים להיכנס לזירה עם כפפות ושקיות ועובדים לנקות את שיירי האנשים. בין לבין ניידות שידור חי החלו להגיע במרץ וצלמים התרוצצו ביננו. אסור, תתרחק בבקשה. ומתחילים לפנות את הגופות, 12 שקים שחורים מובלים על מיטות לתוך אמבולנסים פרטיים ומפונים לאבו כביר. הריח... הריח החריף של דם שרוף... ריח שאני בחיים לא אשכח. וכולם, שותקים. האנשים דוממים מגיעים, מסתכלים, בוכים. אם מדליקה נר זיכרון לזכר בנה שנפל. אנשים רואים את הנרות ומביאים גם. מישהו תולה דגל ישראל ליד. הנרות מתקבצים להם על חומת אבן נמוכה ליד תחנת האוטובוס. בעל מסעדה ליד תולה שלט; אותנו זה לא יעצור. יום אחרי, המוני אנשים ממשיכים להגיע, המדרכה כבר מלאה בנרות זיכרון, כולם בוכים. אף אחת מהמכוניות לא צופרת, כולם נוסעים לאט, כאילו מביעים את הכאב גם. כמה מטרים משם במגרש חניה כמה תנועות נוער מקיימים עצרת הזדהות, "גשם כבד ירג היום על חיפה, הגשם הוא כנראה דמעותיו של האיש למעלה, שפשוט לא יכל להפסיק לבכות על 12 הצעירים שנפלו כאן אתמול". בחיים אני לא אשכח את הנאום הזה. שבוע אחרי, החומה מלאה בכתובות זיכרון, המדרכה כבר גואשת מנרות ואנשים ממשיכים לבוא ולבכות. והיום, רק חודשיים אחרי. הכתובות? נמחקו. הנרות? נוקו. תחנת אוטובוס חדשה כבר עומדת. המכוניות עוברות בשפע וצופרות בלי חשבון אחת על השניה. עמדתי שם היום וראיתי ילדים קטנים רצים ומשחקים, איש אחד העלה ליחה והשפריץ יריקה על המדרכה. ורק שלט קטן שתלוי על הקיר מזכיר לנו שפה, נהרגו לא מזמן 17 אנשים בפיצוץ נוראי, ואנחנו? אנחנו מזמן שכחנו. נכתב ע"י אורן, מתנדב נוער במד"א חיפה. מישהו שפשוט לא מאמין איך אנשים שכחו.
אני עוד זוכר את זה... יום רביעי 5.3.2003, צהרי היום. אני זוכר את זה. דיברתי עם חבר בטלפון, דיברתי ודיברתי, פתאום שיחה ממתינה. הלו אורן? זה מוטי. מוטי הוא הנהג הקבוע שלי בתור מתנדב מד"א. אורן יש פיגוע במוריה... כמה דקות מהבית שלך, תתלבש אני עוד 4 דקות אוסף אותה מהפינה. תופס את המדים שמתנוסס עליהם סמל מד"א ויוצא החוצה ומתחיל לרוץ לפינת הרחוב. פתאום כאליו בבת אחת מתחילה כל העיר לרעוש מרעש הסירנות. מוטי עוצר בחריקה לידי ואני קופץ לתוך האמבולנס, לא היתה השיחה הרגילה, שלום מה שלומך. שקט, אני הפעלתי את הסירנה ומוטי נהג בין טורי המכוניות שפינו את הדרך. אנשים עומדים המומים ומסתכלים, מה קרה? איפה? מי? מה? מוריה? פיגוע? מה? מתי? ולנו אין תשובות, אנחנו רק ממהרים להגיע. ומקשיבים במכשיר הקשר, אמבולנסים ראשונים הגיעו לאירוע ומתחילים לדווח, עשרות פצועים. הרוב ילדים, תביאו כיבוי האנשים נשרפים בפנים. אני שומע ומתחיל למלא את הכיסים שלי בחוסמי עורקים, תחבושות שונות, והרבה הרבה כפפות. יורדים מהאמבולנס ורצים להתחיל לפנות את הפצועים. זה צריך ח.ע על זה תעשה תחבושת לחץ, זה תרחיק החוצה, את זה תכניס לשק. חצי שעה אחרי וכבר אין אף אחד בשטח. אנשי זק"א מתחילים להיכנס לזירה עם כפפות ושקיות ועובדים לנקות את שיירי האנשים. בין לבין ניידות שידור חי החלו להגיע במרץ וצלמים התרוצצו ביננו. אסור, תתרחק בבקשה. ומתחילים לפנות את הגופות, 12 שקים שחורים מובלים על מיטות לתוך אמבולנסים פרטיים ומפונים לאבו כביר. הריח... הריח החריף של דם שרוף... ריח שאני בחיים לא אשכח. וכולם, שותקים. האנשים דוממים מגיעים, מסתכלים, בוכים. אם מדליקה נר זיכרון לזכר בנה שנפל. אנשים רואים את הנרות ומביאים גם. מישהו תולה דגל ישראל ליד. הנרות מתקבצים להם על חומת אבן נמוכה ליד תחנת האוטובוס. בעל מסעדה ליד תולה שלט; אותנו זה לא יעצור. יום אחרי, המוני אנשים ממשיכים להגיע, המדרכה כבר מלאה בנרות זיכרון, כולם בוכים. אף אחת מהמכוניות לא צופרת, כולם נוסעים לאט, כאילו מביעים את הכאב גם. כמה מטרים משם במגרש חניה כמה תנועות נוער מקיימים עצרת הזדהות, "גשם כבד ירג היום על חיפה, הגשם הוא כנראה דמעותיו של האיש למעלה, שפשוט לא יכל להפסיק לבכות על 12 הצעירים שנפלו כאן אתמול". בחיים אני לא אשכח את הנאום הזה. שבוע אחרי, החומה מלאה בכתובות זיכרון, המדרכה כבר גואשת מנרות ואנשים ממשיכים לבוא ולבכות. והיום, רק חודשיים אחרי. הכתובות? נמחקו. הנרות? נוקו. תחנת אוטובוס חדשה כבר עומדת. המכוניות עוברות בשפע וצופרות בלי חשבון אחת על השניה. עמדתי שם היום וראיתי ילדים קטנים רצים ומשחקים, איש אחד העלה ליחה והשפריץ יריקה על המדרכה. ורק שלט קטן שתלוי על הקיר מזכיר לנו שפה, נהרגו לא מזמן 17 אנשים בפיצוץ נוראי, ואנחנו? אנחנו מזמן שכחנו. נכתב ע"י אורן, מתנדב נוער במד"א חיפה. מישהו שפשוט לא מאמין איך אנשים שכחו.
