איך היה?

[shaharc1]

היה כל כך קשה........

אבל יותר לנו מאשר למור... יצאנו מהכיתה והתחלנו שנינו לבכות כמו שני ילדים קטנים..הרגשנו כל כך..מוזר. מוזר זו המילה.. מועקה כזאת שאני לא יודעת אם המקור שלה הוא שגדל לי הילד.. או שאני פוחדת להשאיר אותו לבד במקום זר.. או אולי גם וגם.. כל ההתרגשות והחששות.. והשאלות שלו.. אם הוא לא ימצא את הדרך לכיתה? ואם הוא ישכח איפה הוא יושב? ואם הוא לא יידע איפה להניח את התיק... ואנחנו עונים, ומרגיעים. . ויש לו מורה מקסימה.. וזה כל כך קשה! אני יודעת שגם מחר יהיה קשה.. אני יודעת גם שלפני שנרגיש נכנס לשגרה וזה יעבור..אבל הלב כבד.. הוא, מצדו, כששאלנו בצהריים מה היה לו כיף היום, הוא ענה "לחזור הביתה".. הוא טוען שלא כיף לו, ובכלל הוא מעדיף לשחק ולא ללמוד, והמורה נחמדה אבל עושה דברים לא נחמדים...אבל מצד שני הוא הגיע הביתה ומיד הכין שעורים, וסידר את התיק... יש מצב שכל ההתנגדות שלו היא לא יותר מביטוי להתרגשות? או שאני צריכה לראות במילים שלו סימני אזהרה? וכך מור נראה לפני הטקס...

 

[shaharc1]

וכך הוא נראה בטקס עצמו...

כל כך אבוד.. לא יודע מה הוא עושה שם.. לא מכיר כמעט אף אחד ופתאום מבקשים לצעוד, ולשבת.. ואני רק רציתי לקחת אותו משם הביתה ולהגיד לו שאני אשמור עליו....

 

[הילהל]

../images/Emo24.gif תני לזה שבועיים

והוא כבר לא יראה אבוד בכלל

 

[Kalla]

אולי הוא קולט את התחושות שלכם?

ילדים טובים מאוד בלעשות זאת. אני רואה קורלציה בולטת בין גישה חיובית והרגשה טובה של הורים לתגובת הילדים.

 

[מירי קובלסקי תלמ]

זמן להסתגלות

שלום שחר, קודם כל, התמונות נהדרות- הבן שלך נראה כל -כך חמוד! ובכלל כל כך מרגש לקרוא את כל הדברים של האמהות כאן ולראות את התמונות! לגבי מה שבנך מביע- בהחלט טבעי ושכיח לחוש חשש והסתייגות מהמסגרת החדשה בהתחלה. עבור ילדים רבים השבועות הראשונים מהווים תקופה לא קלה: מבחינה לימודית, מבחינה חברתית, בלהתרגל לחוקים של בית הספר, למבנה החדש....כך שלבנך יש המון סיבות טובות, ולא חריגות לחוש את ההסתייגות שהוא מבטא. ויחד עם זאת, נראה שיש לו מוטיבציה ורצון להיכנס למסגרת ולהצליח (סידור התיק והשיעורים). בנוסף, אני מסכימה עם ההשערה של kalla , לגבי המקור של התחושות. לפעמים, אנו כהורים, בגלל החששות שלנו, מצפים לכך שלילד יהיו קשיים. הילד חש בכך ואכן מגשים את הציפייה ("נבואה שמגשימה את עצמה"). כנראה, שבנך הבין שאם לאמא היה כל- כך קשה להיפרד והיא הייתה כל- כך עצובה, כנראה שלא יכול להיות לו שם טוב. ואז הוא בא הבייתה והתנהג בהתאם. לכן, חשוב שנבחן מה אנו משדרים לילד בקושי שלנו והאם אנו מצליחים לעשות את ההפרדה בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שהילד חש.

 

[shaharc1]

אני חושבת שדי הצלחנו..

אני מודעת לכל מה שאת וקאלה אמרתן. בפועל, אמרנו שלום יפה והלכנו. את הבכי שחררנו מחוץ לטווח ראייתו ושמיעתו. לא ערכנו פרידות דרמטיות ולא קבלת פנים דרמטית. ניסינו להיות טבעיים ככל האפשר..ואני מקווה שהצלחנו. בכל אופן.. היום הוא חזר הרבה יותר מאושר, אמר שהיה לו כיף, שיש לו חבר חדש והיה אפילו כיף ללמוד. תענוג לשמוע את המילים האלה יוצאות לו מהפה, בעיקר אחרי שבניגוד לאתמול - היום הוא לא כל כך רצה להפרד.. אבל המורה המקסימה שלו השתלטה מהר על המצב, לקחה אותו, הבטיחה מדבקה (שבסוף היום הוא טרח להזכיר לה לתת לו, שלא תשכח בטעות..חמוד) ושחררה אותי משם ממש מהר. מקווה להמשך בדיוק כמו היום...מחר יש לנו ספורט

 

[מירי קובלסקי תלמ]

שמחה לשמוע על השינוי

ומאחלת המשך קליטה טובה!

 

[אפרת_ח]

הילדה אלרגית לאמא - כשיש אמא יש דמעות

אני יודעת שזה ככה, אני יודעת שממני קשה לה להפרד (הצגה שלמה, כולל לתפוס לי את הרגל וכו') ולמרות זאת גם אתמול וגם היום ליוויתי אותה לבי"ס. מזל שהיא מתאפסת כמה דקות אחרי שאני הולכת (הטקס הוקדם ליום חמישי בערב, מטעמי צפיפות). ממחר חוזרים לשיגרה

 

[רחל5]

חשבתי שטוב לו שם

לכל מי שהתקשר לשאול סיפרתי שהוא נראה שמח ללכת לבית-ספר. בדיעבד, היה לי הרושם ש"נגמר" לו מהגן כבר לפני שנה. ראיתי את ההבדל בין הכניסה לגן חובה לבין הכניסה לבית-הספר. בשנתיים הראשונות של הגן הוא נכנס ביום הראשון בלי בעיה. בשנה שעברה היה איום ונורא וכך נמשך עד היום האחרון של השנה. עכשיו הוא דווקא נכנס בלי בעיות. במפגש ההיכרות הצצתי עליו וראיתי שהוא גוזר ומדביק בלי בעיות - דבר שהיה מאוד בעייתי בגן. מצד שני - העניין החברתי לא פתור. כל הגן עבר כמקשה אחת לכתה א' ובכל זאת, אין אף אחד בכיתה שאני יכולה לומר עליו שהוא "החבר שלו". הגענו אתמול ב- 7:50. הכיתה הייתה כבר כמעט מלאה. המקום שלו מיום חמישי היה תפוס... הייתי אמורה להתחפף משם ולתת לו להסתדר לבד, אבל כל כך לא רציתי שכבר ביום הראשון הוא יזכר שהחברים ה"אמיתיים" שלו נמצאים בכיתה אחרת. ההפרדה הזו העיבה עליו במשך כל השנה שעברה וקיוויתי סוף סוף לפתוח דף חדש. הצבעתי על ילד אחד שהיה לידו מקום פנוי. הילד אמר שהוא שומר מקום לילד אחר. הצבעתי על עוד ילד, גם הילד הזה שמר מקום למישהו. הצבעתי על ילדה שהכרתי - היא שומרת לחברה שלה. חשבתי לעצמי - כמעט שלושים ילדים כבר הגיעו לכיתה, ואף אחד לא שומר מקום לבן שלי? הסתכלתי על כל מי שכבר ישב שם וחשבתי - באמת אין אף אחד שאני יכולה לומר עליו שהוא חבר של בובי. זה כל כך עצוב. כשבאתי לקחת אותו הוא חיכה לי כבר ליד השער, למרות שלא קבענו כך. הוא חיכה עם ילדה שלא הכרתי. כשהוא בא אלי, היא הלכה לכיוון בית הספר בחזרה. הוא צעק אחריה "תמר! תבואי אלי אחר צהריים!" אבל היא לא שמעה. אולי יש תקווה... בדרך הביתה הוא סיפר לי שבעיית המקום נפתרה כשהמורה נכנסה לכיתה ואמרה שכל ילד ישב במקום בו ישב ביום חמישי (אחרי שביום חמישי היא אמרה שביום ראשון כל ילד יוכל לבחור איפה הוא רוצה לשבת). אני חוששת שהמורה באמת לא מנוסה ומקווה ש"תיקונים תוך כדי ריצה" לא יפגעו בילדים. היום בבוקר הוא לא רצה ללכת לבית-ספר. הוא אמר שהמורה מלמדת רק דברים שהוא כבר יודע

הסברתי לו שככה זה - המורה אומרת כל מיני דברים. אם היא שואלת משהו שהוא כבר יודע - זאת ההזדמנות שלו להשתתף בשיעור. אם היא אומרת משהו שהוא לא יודע - זאת ההזדמנות שלו ללמוד משהו חדש. אני מנסה לא לשים דגש על הלימודים, אלא לשאול אותו דווקא אם הסנדביץ' היה לו טעים, עם מי הוא שיחק בהפסקה ואם הוא מכיר מישהו בגן חובה שצמוד אליהם. נראה מה יהיה היום. אתמול הייתי מאוד אופטימית אחרי שהשארתי אותו שם. היום יש לי דז'ה-וו (איך מחלקים את המושג הזה לשתי מילים? אני תמיד שוכחת) לגן חובה.

 

[מירי קובלסקי תלמ]

לתת הזדמנות להתחלה טובה

שלום רחל5, לא כדאי לאבד את האופטימיות כל-כך מהר. בסך הכל זוהי ממש ההתחלה והכל עוד פתוח. הצטערתי לשמוע שהניסון של גן חובה לא היה טוב, אך זה לא אומר שזה יחזור שוב גם השנה. ככל שאת תהיי אופטימית יותר, כך ייטב לבנך. חשוב לתת הזדמנות לדברים להתנהל ולהסתדר על הצד הטוב. אם כמעט מלכתחילה אנו מתחילים להיות חשדניים, ביקרותיים וחסרי אמונה, יש סיכוי גדול, שאכן לא נהיה מרוצים בסופו של דבר. למרות הנסיון הלא טוב בעבר, נסי שלא להחיות אותו שוב גם כאן, אלא לעשות הפרדה ולאפשר לדברים שונים וטובים יותר לקרות. המון בהצלחה לך ולבנך!

 

[רחל5]

תודה. אפשר לשאול משהו לגבי הפרדה מחברים?

בשנה שעברה הוא הופרד משני החברים הכי טובים שלו. הם היו שלוש שנים ביחד בגן, ובשנה שעברה שניהם נכנסו לגן אחד, והוא לגן אחר. הוא נפגע פעמיים - גם מכך שהוא לא איתם, וגם מכך שהם נשארו ביחד והוא "בחוץ". ניסיתי לתת לו הזדמנות להמשיך הלאה, אבל זה לא קרה עד החגים. סיכמתי עם האמהות של שני הילדים האלה שנרשום את שלושתם ביחד לחוג. הוא לא נרגע גם עד חנוכה. רשמתי אותו לצהרון איתם. הגננת אמרה שהוא מאושר ומתפקד טוב יותר בגן, אבל לפי דעתי זה דעך כשהוא הבין שהוא כבר לא "בחבורה" שלהם. הוא מאושר לראות את החברים האלה, אבל האמת היא שהם לא "עושים לו טוב" מבחינת ההתנהגות. כשהם ביחד הם במין תחרות לבדוק מי יותר פרוע ופחות ממושמע. בנוסף, כפי שכבר סיפרתי כאן, לא ראיתי שהוא התחבר באופן משמעותי עם אף ילד בגן במהלך כל השנה, ובקיץ לא צילצל לכאן אף ילד להזמין אותו אליו. הוא כל אחר צהריים התקשר לילדים ולעיתים רחוקות הצליח לקבוע עם מישהו. השנה החלטתי על מדיניות הפוכה. לא רושמת אותו לצהרון, לא לחוגים עם שני החברים האלה, לא מציעה לו לקבוע איתם ואפילו לא מזכירה את שמם בבית. האם הגזמתי? מה לדעתך הדרך הנכונה - להמשיך להפגיש אותו איתם כי הוא אוהב אותם, או לנתק באופן מודע (אם הוא יבקש להזמין אותם לא אתנגד, אבל לא ליזום שום דבר בכיוון שלהם) כדי שישכח אותם ויצור חברויות חדשות? לצערי, אני חושבת שהם כבר שכחו אותו...

 

[חדר משלה]

../images/Emo10.gif גם אצלנו כך

הסתדרה יפה מאוד עם כולם אבל לא נוצרו חברויות מעבר לזה. יש אמא אחת שאני מאוד מחבבת ויש לה תאומים בגיל של הצעירה (טבעי, טבעי...) כך שבילינו יחד גם מעבר לשעות בית הספר, אבל כל הקיץ לא נפגשנו כלל עם אף ילד/ה אחר בכיתה. מקוה שתהיה שנה טובה מהבחינה הזו ומכל בחינה אחרת

 

[מירי קובלסקי תלמ]

פרידה מחברים

שלום רחל, לי נראה שנכון להיות קשובים למה שהילד רוצה בעניין זה.בחירת חברים היא עניין אישי ולא נכון להתערב באופן נחרץ בחברויות שהילד רוצה בהן, אלא אם כן מדובר בחשש לנזק ממשי. השתובבויות משותפות, כולל מה שאת מתארת, נשמעות לי כדרך מתאימה להתנהלות חברית בגיל זה. יש לי תחושה שהמדיניות שאת מציעה נובעת מתוך עלבון וכמנגנון הגנה מפני פגיעה מדחייה אפשרית בעתיד. אולם, כאשר אנו פועלים מתוך תחושת עלבון, על פי רוב, ההתנהלות שלנו אינה יעילה ולא מקדמת אותנו. לכן, הייתי מציעה לך לבחון את הדברים באופן ענייני: אם בנך אוהב את חברת הילדים האלה, לא כדאי להיות "נגדם". תני לו את האפשרות לנהל את החברויות שלו והקונפליקטים בהן בכוחות עצמו.

 

[פוליlcנה]

../images/Emo13.gif../images/Emo57.gif

חזר הביתה ילד שמח עם עיניים זורחות וסיפר בפירוט כמה היה נחמד. מקווה שהיום יהיה דומה. אני כמובן הזלתי לא מעט דמעות של התרגשות במגוון סיטואציות (באוטו בדרך לבית הספר, בטקס כשהלכנו יד ביד, כשהוא התיישב בכיתה ונפרדנו). הבוקר הוא כבר ביקש שאלווה אותו רק עד המסדרון ומשם הוא יעלה במדרגות לבד לכיתה...

 

[מירי קובלסקי תלמ]

איזה גילוי של עצמאות!

כל הכבוד לו ולך על שאת מאפשרת לו לקחת יוזמה ולהתרחק.

 

[אמאמהדרום]

../images/Emo6.gif היה לו כייף ,מאוד נהנה ביומו הראשון

חלק מהביטחון שייך כנראה לעובדה שהוא מכיר את המורה שלו ועבר עם עוד 7 ילדים לאותה כיתה במקבילה יש את ה6 האחרים . שמחה שאני התרגשתי יותר ממנו ,הטכס היה מייגע כמו כל שנה .

 

[טלי של האור והנס]

ירון בכיתה[ בית ספר ממלכתי דתי]

הוא מרוצה אבל על שיעורי הבית יש לנו כבר בעיות... מעדיף לצפות בטלויזיה..

 

[מירי קובלסקי תלמ]

שיעורים וטלויזיה

זה לא מפתיע! המאבק עם הטלוויזיה הוא אחד מהקשים! אך כאן, דווקא ההתחלה מאד חשובה, על מנת לבסס הרגלים טובים. עכשיו, כשהכל רק מתחיל, זוהי הזדמנות טובה לקבוע חוקים חדשים בבית בעניין הטלוויזיה. למשל: אחרי ארוחת הצהריים, לא מדליקים טלוויזיה, אלא יושבים להכין שיעורים. אחרי הכנת השיעורים, מותר לצפות בטלוויזיה כשעה,וכד'. חוקים מעין אלה יסייעו לבנך להתמקד בהכנה ולך בפיקוח על העניין.

 

[רחל5]

מה שאנחנו עשינו

הסכמתי איתו על סדר הדברים שצריכים להעשות כשהוא חוזר מבית הספר. בלי סדר כזה, הוא נשאב למחשב בשניה. רגע אחד מסובבים את הראש ובלי שהוא אפילו מרגיש הוא מול המחשב. אפילו באמצע הארוחה... אז הגדרנו סדר פעולות, כתבתי לו באותיות דפוס על דף, ותליתי בחדר שלו. הסדר שלנו הוא כזה: 1. שמים ילקוט במקום. 2. מחליפים בגדים. 3. רוחצים ידיים עם סבון. 4. אוכלים ארוחת צהריים. 5. מכינים שיעורים. 6. מסדרים ספרים ומחברות בתיק. 7. עושים מה שרוצים. אתמול הוספתי הסכמה שבכל יום הוא יכול בסעיף 7 להכניס שעה אחת מחשב ושעה אחת טלוויזיה. אחרת הוא פשוט דבוק למחשב וצריך לגרד אותו משם עם שפכטל.

 

[טלי של האור והנס]

תודה על העצות. אני אנסה לכתוב לו סדר

פעולות דומה. תודה.