התחיל קצת עצוה והמשיך מצוין
התחיל בזה שאמא אחת דאגה לאבטח את הבן שלה בישיבה בקבוצה עם חברים.. ומה אכפת לה שלבן שלי לא נותר מקום עם חבריו? הוא היה כ"כ מאוכזב כשהתיישב עם הבנות מגן החובה. והחזיק לי את היד והתחנן שאשאר. ואני כמעט בכיתי, אבל חיבקתי והדגשתי שמקומות הישיבה לא סופיים. ואז הגיעה ההצלה - עוד ילד מהגן שגם הולך איתו לצהרון הגיע, ואבא שלו הושיב אותו ליד יונתן! מייד הילד הזדקף, חייך, והתחיל להשוות ציוד. ובטקס הוא חייך וצחק ושמח לראות שבאמת הגעתי. כמה חשוב להם שנהיה שם. אני התרגשתי ומצמצתי קשות כדי לא לבכות, ונזכרתי בילדותי היפה ושמחתי בילדות שלו. לצהרון הוא כבר דילג באושר. הסביר לי שהמורה "לא נראית נחמדה, היא באמת נחמדה!" שמח לחזור לצהרון שהוא כיר, עם הצוות והפעילות. ואני שמחה על ההחלטה שישאר שם ולא יעבור לצהרון של ביה"ס. חווית ה"ותיקות" בצהרון מחזקת אותו בדרכו ה"טריה" בביה"ס. לי היה קשה גם כי למיה קשה בגן החדש, והאוטו נתקע ואני תיזזתי בחום בין גן לבי"ס לצהרון. אבל זה עבר. ומחר יהיה יוץר פשוט. עד שתהיה לנו שגרה לגמרי.