אהובי ליבי
New member
איך אתם רואים את זה../images/Emo35.gif
הסיפור שלי הוא כזה: כבת 30, בעלי מבוגר ממני בשנתיים ויש לנו שני ילדים, הגדול בן שנתיים והקטן בן שנה. בעלי איש מקסים, נעים הליכות, נעים לסביבה, שקט, אהוב על כולם. אני נחשבת הקלפתא. יפה, חתיכה, פלפלית, מלאת שימחת חיים, מאוד מצליחנית, מאוד אנרגטית. מערכת היחסים ביננו מאוד סבוכה. מצד אחד יש המון אהבה. אנחנו די משלימים אחד את השני. כל אחד יודע ומבין את תפקידו בזוגיות ובהורות. יודעים ומכבדים את הספייס שהאחר צריך. חיי זוגיות על מי מנוחות. מצד שני, ואולי מכיוון שהאופי שלנו כל כך שונה, משעמם. תחומי העניין שלנו בכלל לא משותפים. אני אוהבת לרקוד, רעש, מסיבות, הרבה אנשים והוא מעדיף את הבילוי השקט, סרט, בית, חברים. וכעת אני מגיעה לבעיה שלנו. אין סקס. אנחנו נשואים 5 שנים. עד להריון הראשון היה סקס מדהים !! והרבה. התרוץ בהריון היה שהוא מפחד. אחרי הלידה עברו 3 חודשים ושוב נקלטתי (שכבנו פעמיים במהלך ההריון ופעמיים אחריו!!) ואז שוב 9 חודשים של עוצר. ניתן היה לספור את הסקס שהיה בקושי על יד אחת. אציין כי אני הייתי הראשונה שלו. הוא מעולם לא שכב עם מישהי אחרת או חווה סקס אוראלי. הוא גם די נגעל מזה. לא יורד לי ולא רוצה שארד לו. לא אוהב לגוון. רק חדירות. ומאז, כבר כמעט שנה, יוצא לנו לשכב אחת לחודשיים בערך. הטענה עכשיו היא שהוא עייף ומותש (בגלל העבודה, הילדים) והא מפחד שאכנס שוב להריון. לקחתי גלולות תקופה מסויימת אבל הן לא עשו לי טוב. ומכיוון שראיתי את מספר הפעמים שאנו שוכבים לא מצאתי לנכון להמשיך איתן וכרגע אנו סומכים על הימים הבטוחים, המשגל הנסוג או הקונדומים. גם אני מאוד מותשת. וזה נכון גם לי אין תמיד חשק וכוח. אבל מציקה לי העובדה שאני כבר כמעט ולא נמשכת אליו!!! הוא נמשך אלי בטרוף. אני רואה זאת והוא גם אומר. פשוט אין לו כח. אחרי הלידה השניה החלטתי לפרוש מהעבודה ולגדל את הילדים... מאז התחלתי לצאת בערבים לרקודי עם. יוצא לי להכיר ולרקוד עם הרבה גברים, אני מאוד מחוזרת. היו לי הצעות רבות לסטוצים וכאלה וכמובן שלא נענתי לאף אחת מהן. עד שלבסוף נשברתי. לאחרונה הכרתי גבר נשוי שהמשיכה ביננו היתה כל כך עצומה עד שלא יכולתי לעצור את זה. נענתי לחיזוריו. התנשקנו ברכב. הרגשתי כמו תלמידת תיכון מאוהבת. היה כל כך כייף להרגיש סוף סוף חום, אהבה, את הפרפרים בבטן, את הלחלוחית (עם בעלי, גם כשכבר יש סקס, אני לא תמיד מגורה וכמובן שאין משחקים מקדימים ונשיקות צרפתיות). וכאן אני פונה אליכם הקוראים - אני נמצאת במשבר. מצד אחד אני כל כך אוהבת את בעלי ואינני רוצה לפגוע בו (בטח שלא לפרק את התא המשפחתי שלי) ומהצד השני עומד מולי גבר מדהים שפשוט עושה לי את זה! הוא הבהיר לי שאין לו כל כוונה להרוס את התא שלו. הוא רואה בזה ריגוש, הנאה, כייף ופרפרים ולא שום דבר מחייב. אף פעם לא הבנתי את הצורך בבגידות. עכשיו אני מבינה. כל פעם לאחר שאני נפגשת איתו (עם "המאהב" לצורך העניין) אני מרגישה יותר משיכה לבעלי יותר רצון לשכב איתו, אבל אז כמובן מגיע הסרוב "הילדים ערים" או "אני צריך לקום מוקדם בבוקר" או "אין אמצעי מניעה" כך שעל פניו, מתאים לי לבגוד.אבל המצפון. אוי המצפון. לא יכולה לדמיין מישהו אחר חודר אלי. אני יודעת שככל שאמשיך להיפגש עם המאהב המדהים שלי לא אוכל לעצור את הבלתי נמנע ובסוף אכנע ואשכב איתו, גם מכיוון שאני ר ע ב ה לסקס. מה לעשות? האמת שדיברתי על זה אין ספור פעמים עם בעלי ואמרתי לו שאם הוא לא יתן לי אני אלך לגברים אחרים. והוא אמר לי שאין לו בעיה עם זה. ככה יהיה לו שקט. אני יודעת שהוא לא התכוון ברצינות כי הוא ידע (או חשב) שלעולם לא אבגוד בו. אבל היה משהו רציני בדבריו. אני כל הזמן שואלת אותו אם הוא לא נמשך אלי יותר, או לא אוהב אותי והוא עונה לי בשלילה חזקה. ואני באמת מאמינה לו. אני יודעת בוודאות שהוא לא בוגד בי ושאין לו מישהי אחרת. אני מרגישה שאני דועכת. כמלה. נובלת. מפחדת מהתוצאה.
הסיפור שלי הוא כזה: כבת 30, בעלי מבוגר ממני בשנתיים ויש לנו שני ילדים, הגדול בן שנתיים והקטן בן שנה. בעלי איש מקסים, נעים הליכות, נעים לסביבה, שקט, אהוב על כולם. אני נחשבת הקלפתא. יפה, חתיכה, פלפלית, מלאת שימחת חיים, מאוד מצליחנית, מאוד אנרגטית. מערכת היחסים ביננו מאוד סבוכה. מצד אחד יש המון אהבה. אנחנו די משלימים אחד את השני. כל אחד יודע ומבין את תפקידו בזוגיות ובהורות. יודעים ומכבדים את הספייס שהאחר צריך. חיי זוגיות על מי מנוחות. מצד שני, ואולי מכיוון שהאופי שלנו כל כך שונה, משעמם. תחומי העניין שלנו בכלל לא משותפים. אני אוהבת לרקוד, רעש, מסיבות, הרבה אנשים והוא מעדיף את הבילוי השקט, סרט, בית, חברים. וכעת אני מגיעה לבעיה שלנו. אין סקס. אנחנו נשואים 5 שנים. עד להריון הראשון היה סקס מדהים !! והרבה. התרוץ בהריון היה שהוא מפחד. אחרי הלידה עברו 3 חודשים ושוב נקלטתי (שכבנו פעמיים במהלך ההריון ופעמיים אחריו!!) ואז שוב 9 חודשים של עוצר. ניתן היה לספור את הסקס שהיה בקושי על יד אחת. אציין כי אני הייתי הראשונה שלו. הוא מעולם לא שכב עם מישהי אחרת או חווה סקס אוראלי. הוא גם די נגעל מזה. לא יורד לי ולא רוצה שארד לו. לא אוהב לגוון. רק חדירות. ומאז, כבר כמעט שנה, יוצא לנו לשכב אחת לחודשיים בערך. הטענה עכשיו היא שהוא עייף ומותש (בגלל העבודה, הילדים) והא מפחד שאכנס שוב להריון. לקחתי גלולות תקופה מסויימת אבל הן לא עשו לי טוב. ומכיוון שראיתי את מספר הפעמים שאנו שוכבים לא מצאתי לנכון להמשיך איתן וכרגע אנו סומכים על הימים הבטוחים, המשגל הנסוג או הקונדומים. גם אני מאוד מותשת. וזה נכון גם לי אין תמיד חשק וכוח. אבל מציקה לי העובדה שאני כבר כמעט ולא נמשכת אליו!!! הוא נמשך אלי בטרוף. אני רואה זאת והוא גם אומר. פשוט אין לו כח. אחרי הלידה השניה החלטתי לפרוש מהעבודה ולגדל את הילדים... מאז התחלתי לצאת בערבים לרקודי עם. יוצא לי להכיר ולרקוד עם הרבה גברים, אני מאוד מחוזרת. היו לי הצעות רבות לסטוצים וכאלה וכמובן שלא נענתי לאף אחת מהן. עד שלבסוף נשברתי. לאחרונה הכרתי גבר נשוי שהמשיכה ביננו היתה כל כך עצומה עד שלא יכולתי לעצור את זה. נענתי לחיזוריו. התנשקנו ברכב. הרגשתי כמו תלמידת תיכון מאוהבת. היה כל כך כייף להרגיש סוף סוף חום, אהבה, את הפרפרים בבטן, את הלחלוחית (עם בעלי, גם כשכבר יש סקס, אני לא תמיד מגורה וכמובן שאין משחקים מקדימים ונשיקות צרפתיות). וכאן אני פונה אליכם הקוראים - אני נמצאת במשבר. מצד אחד אני כל כך אוהבת את בעלי ואינני רוצה לפגוע בו (בטח שלא לפרק את התא המשפחתי שלי) ומהצד השני עומד מולי גבר מדהים שפשוט עושה לי את זה! הוא הבהיר לי שאין לו כל כוונה להרוס את התא שלו. הוא רואה בזה ריגוש, הנאה, כייף ופרפרים ולא שום דבר מחייב. אף פעם לא הבנתי את הצורך בבגידות. עכשיו אני מבינה. כל פעם לאחר שאני נפגשת איתו (עם "המאהב" לצורך העניין) אני מרגישה יותר משיכה לבעלי יותר רצון לשכב איתו, אבל אז כמובן מגיע הסרוב "הילדים ערים" או "אני צריך לקום מוקדם בבוקר" או "אין אמצעי מניעה" כך שעל פניו, מתאים לי לבגוד.אבל המצפון. אוי המצפון. לא יכולה לדמיין מישהו אחר חודר אלי. אני יודעת שככל שאמשיך להיפגש עם המאהב המדהים שלי לא אוכל לעצור את הבלתי נמנע ובסוף אכנע ואשכב איתו, גם מכיוון שאני ר ע ב ה לסקס. מה לעשות? האמת שדיברתי על זה אין ספור פעמים עם בעלי ואמרתי לו שאם הוא לא יתן לי אני אלך לגברים אחרים. והוא אמר לי שאין לו בעיה עם זה. ככה יהיה לו שקט. אני יודעת שהוא לא התכוון ברצינות כי הוא ידע (או חשב) שלעולם לא אבגוד בו. אבל היה משהו רציני בדבריו. אני כל הזמן שואלת אותו אם הוא לא נמשך אלי יותר, או לא אוהב אותי והוא עונה לי בשלילה חזקה. ואני באמת מאמינה לו. אני יודעת בוודאות שהוא לא בוגד בי ושאין לו מישהי אחרת. אני מרגישה שאני דועכת. כמלה. נובלת. מפחדת מהתוצאה.
