אני ממש גרועה בבוקר
ותמיד הייתי. לא משנה למה אני קמה בבוקר. אפילו ביום חופש אני שונאת לקום בבוקר. נראה לי שיש לי משהו עם המעבר הזה בין שינה לערות שקשה לי. גם ללכת לישון אני לא אוהבת בלילה. לא כל כך ברור אבל כנראה השינוי מצב הזה קשה לי. אז זה נכון שאני כנראה בן אדם של לילה. ואני טובה מאוד ומחודדת בלילה, ויש לי יכולת לסחוב עייפות ועדיין לתפקד. אבל זה יותר מזה. אי אפשר לדבר איתי בבוקר. אני די עצבנית באופן קבוע,שותקת מתארגנת בכוח וזהו. מה שמוזר עכשו זה שיש לי ילדים ואני תוהה איך הם מגיבים לבוקר. לפעמים, ואז זה הכי כיף,הם קמים עם מצב רוח,מדברים מספרים סיפורים,צוחקים,משחקים. אבל לפעמים הם קמים בדיוק כמוני,עצבניים,פרצוף חמוץ,כל דבר מתבכיינים,אי אפשר לעשות כלום. הלואי והייתי יכולה לקום בבוקר עם שמחה ושיר בלב. אני מקנאה באנשים שהם אנשים של בוקר וקמים מוקדם באופן טבעי.זה כל כך לא אני. למרות שאני מוכחרה להגיד שזה קצת השתפר אחרי שנולדו הילדים. כי אם פעם זה היה עניין של שינה, שפשוט רציתי לישון עוד. אז היום זה לא אופציה בכל מקרה,גם ביום חופש. בכל מקרה הילדים קמים אז גם אני. ובכל מקרה גם בלילה אני יכולה לקום אליהם,אז השינה שלי הפכה אחרת. פתוחה יותר,מוכנה לקבל אל תוכה כל מיני מקרים ומצבים (משונה להגיד את זה,אבל זה ככה) ומתוקף זה התרגלתי ונהיה לי יותר קל בבוקר. למרות שעדיין קשה לקום לעבודה,במיוחד ביום ספיציפי שהוא יותר עמוס וקשה לי.