שחרית
חזתה את משאלותיה כשהבוקר נטף בה טיפות טל קלילות, לוחשות. מילים הפשירו על גגות והוארו באור זריחה, ממלמלת פגישות שאורג לה העתיד. שוב תשוקה חבויה שטחה עצמה לרגליה. כל כך רחוק ושלו עדיין קולו, מפלס נתיב עריסתה. שחרית מטפסת בלאט, שולחת זרועות לאחוז מתיקות החלום אל שבי מפתנה.
