איזון בין תחומי החיים

[יעל ארבל]

איזון בין תחומי החיים

יש מישהי שאני עובדת איתה, שעושה רושם שכל מה שיש לה בחיים זאת העבודה. מיד אפשר לראות את זה - שעות עבודה ארוכות בלי הכרה, רצינות תהומית ופרפקציוניזם בכל הנוגע לנושא, חוסר יכולת להתנתק גם בזמן חופשה, ועוד. אצל מישהי אחרת בעבודה שלי, אלו הילדים. הם כבר לא כל-כך קטנים, למעשה כולם כבר בגיל צבא ומעלה, אבל היא עדיין מרגישה מחוייבת לבשל, לנקות, לגהץ ולפנק אותם, להיות שם בשבילם בכל שעה, לבטל את צרכיה בפני רצונותיהם, ולהרגיש אשמה בכל מה שקשור אליהם. אני, לעומת זאת, מוצאת חשיבות רבה לאיזון בין תחומי החיים ומשתדלת למלא את החיים שלי בהכל מהכל. אם זה לא קורה, ודבר אחד מצריך את תשומת לבי, לפעמים אני ממש מרגישה רע שאני מזניחה את התחומים האחרים. ואיך זה אצלכם? מה לדעתכם המצב האידיאלי לחיות בו? ושאלת השאלות - איך אתם מתמרנים בין הבית, לעבודה, לחברים, לטרדות היומיום ולמחוייבות לעצמכם.

 

[BlackJack1]

איזון דבר חשוב...

אני חושב כמוך,משתדל לאזן בין הבית לחברים וכמובן לעצמי.. בתקופת הבגרויות העשוקה שרוב הזמן הוקדש ללימודים הרגשתי רע שזה גזל לי את כל הזמן.. שיש זמן אפשר תמיד לאזן גם שאין זמן אפשר למצוא זמן לאיזון,רק אם רוצים..

 

[אנילה1]

בקשר לאזן ילדים ועבודה שלוקחים

ברצינות. זה מאוד קשה. מנסים לעשות איזונים. אבל יש לזה מחיר. המחיר הוא עייפות וריגשי אשמה. כל עוד אין ילדים, אין בעיה של איזונים..לדעתי. הדאגה לילדים עדיין נופלת ברובה על הנשים. אמא עם קריירה רצינית מוצאת את עצמה מנהלת את הבית מהעבודה דרך הטלפון. לא נראה שיש סיטואציה כזאת אצל האב שגם לו יש קריירה רצינית, הוא לא "מופרע" ע"י הילדים בתדירות כזאת כמו האם. הילדים יכולים להתקשר לאמם מתי שהם רוצים, אפילו באמצע ישיבה חשובה. התימרון הזה בין הבית לעבודה מתיש.

 

[dana00]

הלוואי שהיה לי בין מה לאזן...

לצערי, אין לי ילדים, ואין לי בן זוג ואין לי גם חברים בסביבה הפיזיולוגית כך שממש לצערי אין לי בין מה לאזן. אני לא נהנית מהעבודה, אך נמצאת בה 9 שעות ביום ואחר כך פשוט מחפשת איך להעסיק את עצמי עם כל מני תחביבים ולימודים. הלוואי שהייתי צריכה לאזן, הלוואי שהיה בין מה למה...

 

[יעל ארבל]

בטוח שיש לאזן, אותה בחורה שעובדת

איתי לא נראית לי אחת שיש לה חיים חוץ מהעבודה. אין לה בן זוג, אין לה חברים (בשום סביבה לדעתי), בעצם אין לה כלום חוץ מהעבודה. זה שתחום מסויים משתלט על כל החיים, זה גם סוג של חוסר איזון.

 

[לילי10]

מהו המצב האידיאלי לחיות בו?

לדעתי, אין תשובה אחת נכונה לכולם, ואין תשובה אחת נכונה לאותו אדם במהלך כל חייו. לכל אדם תשובה אחרת, ולאותו אדם כמה תשובות במהלך חייו. לדוגמה, בחורה רווקה שמאוד חשובה לה הזוגיות יכולה להקדיש לנושא מציאת בן זוג הרבה מהמשאבים שלה (זמן, מחשבה, רגש, מאמצים וכו') ובאותו זמן לא להקדיש תשומת לב ומשאבים לתחומים אחרים בחייה. רווקה אחרת יכולה להקדיש את מירב ואת מיטב משאביה להתקדמות מקצועית, משום שהיא אינה אחראית לאיש ויכולה להקדיש שעות רבות לעבודתה ולהתדמות בה. אימהות לתינוקות ולילדים רכים וגם לילדים גדולים יותר יכולות להקדיש את מירב ואת מיטב המשאבים שלהן לגידול הילדים ולהרגיש הרבה שמחה ואושר והגשמה. וכו' וכו' וכו'. מכל מקום, כך זה אצלי. בכל תקופה היו לי חשובים תחומים אחרים ולהם הקדשתי תשומת לב ומאמצים ואנרגיה, וממש לא הרגשתי רע עם העובדה שלא הקדשתי תשומת לב ומשאבים וכו' לתחומים אחרים, שבאותו זמן היו חשובים לי פחות. זה הכל עניין של סדר עדיפויות ובחירה והדגשה וחשיבות של נושא מסוים בתקופה מסוימת.

 

[יעל ארבל]

אני מסכימה ולא מסכימה

אני בהחלט חושבת שזה טבעי שבזמנים שונים בחיים תשומת הלב שלנו תהיה נתונה לתחום מסויים יותר מאחרים, ונקדיש לו תשומת לב גדולה יותר. ויחד עם זאת, לדעתי גם בתקופות כאלו זה ממש חשוב וחיוני לא להזניח את התחומים האחרים. אם אני אקח דוגמאות דומות לאלו שנתת, אז אותה בחורה שמקדישה את כל כולה לדוגמא, לבן-הזוג שלה, ושוכחת שקיימים גם התחומים האחרים, עלולה למצוא את עצמה במצב שהיא רוצה לסיים את הזוגיות הזאת מסיבה כלשהיא, אבל רגע, אין לה קריירה שמפרנסת אותה בכבוד, אין לה חברים שיתמכו בה, היא הזניחה את כל שאר התחומים והניתוק של הזוגיות (שאולי כבר לא טובה לה בשלב מסוים) נעשה כמעט בלתי אפשרי. כנ"ל לגבי מישהי שאת כל חייה מקדישה להתקדמות מקצועית, על חשבון כל התחומים האחרים. ואולי טוב לה עם זה והיא מרגישה סיפוק והצלחה, אבל החיים שבריריים, מה יקרה אם החברה המכובדת שהיא עובדת בה נמצאת בקשיים כלכליים והיא מוצאת את עצמה יום אחד בלי העבודה שכל-כך אהבה? המשבר שתחווה יהיה גדול וכואב, כי לקחו לה את כל החיים. כאילו הזמינה לעצמה את המשבר הכואב הזה, כי אילו היתה טורחת לפתח קשרי ידידות וקירבה עם אנשים, אולי גם כמה תחומי עניין וליצור לעצמה חיים מאוזנים, הרי שהמשבר היה יכול להיות הרבה יותר קל, כי ההרגשה היא שלא כל החיים נילקחו ממנה. הנקודה שלי היא שמשבר זה דבר שאפשר לחוות בעוצמות משתנות, אפילו את אותה סיטואציה עצמה, ואחד הדברים שקובעים את היקפו ואת מישכו הוא היכולת לאזן בין תחומי החיים.

 

[אנילה1]

יעל, טני מתקשה להאמין שאנשים חיים

בכזאת קיצוניות. רק עבודה ושום דבר אחר. או רק בעל ושום דבר אחר. אם יש ילדים ורוצים לעשות קריירה רצינית, אי אפשר להתמסר לקריירה אלא אם כן יש עזרה מסיבית מסביב. יש לנו חברה בארה"ב שהיא אשת קריירה רצינית. היא נשואה הרבה שנים. הבעל רצה ילד והיא הסכימה ללדת בתנאי שהילד לא יעצור אותה בקריירה שלה. הבעל שהוא אגב ישראלי, היא אמריקאית, הסכים לתנאים. הוא התפטר מהעבודתו הקודמת, ומצא עבודה שיכול לעשות מהבית בכדי להיות עם הבן, בעוד האשה טסה בעולם, היא מגיעה פעם בשבועיים או חודש למספר ימים לראות את כולם. ולא, אין לה ריגשי אשמה, והיא לא מרגישה מתוסכלת. היא מרגישה מצוין. נראה שאצל האשה הזאת הכל זה עבודה. אבל בכל זאת יש לה בעל וילד גם.

 

[יעל ארבל]

לדעתי אם נעשה כאן סקר לא מחייב

בין האנשים אפילו שכותבים כאן בפורום, אנחנו נגלה שהרבה מאיתנו מזניחים תחומים מסויימים בחיים שלהם. אולי את צודקת בכך שההזנחה הקיצונית היא משהו מההגדרה שלה שאין הרבה, אבל היא קיימת, ובסדרי גודל אלו או אחרים, אפילו קיימת אצל רובנו. ואני כבר מעלה שאלה לדיון, לראות האם כך הדבר.

 

[אנילה1]

נניח שיש פה אנשים שרק עובדים

וזה כל עולמם. לא יוצאים לא פוגשים חברים. אין להם בן זוג או משפחה. בקיצור עבודה בית וזהו. אבל מעצם זה שהם נמצאים כאן בפורום, כבר יש להם חברים וירטואלים שיכולים לתת כתף אמפטית, ואפילו להכין "שיעורי בית" שאת ממליצה עליהם. כך שאם מישהו בוחר עבודה ובית בפורום הם כבר לא מרגישים בודדים כל כך. יש כאלה שמרגישים בדידות גם אם הם מתרוצצים בחוץ. אני אישית מצאתי 2 חברים יקרים דרך האינטרנט. ואנחנו חברים גם במציאות. ויש לי עוד כמה חברים וירטואלים. צריך אולי להגדיר מה זאת הזנחה. אולי זאת בעצם העדפה לא להתמקד בדבר המסוים הזה? שהרי אי אפשר לעשות הכל. מה פירוש חיים לא מוזנחים? ומי בכלל חי את כל מה שהוא רוצה? עוד לא פגשתי בן אדם שלא מרגיש החמצה כלשהי. רק אולי אדם שקרוב למותו לא מרגיש כבר החמצה, כי השלים עם מה שעשה בחייו. תחושת החמצה היא מנוף לעשייה. היא מדברנת אותנו לעשות דברים. ככה זה אצלי. יש דברים שכבר לא אעשה ואני משלימה עם זה. למשל לא אהיה סופרת מדהימה, כי פשוט לא התאמנתי בכתיבה רוב חיי, כי עשיתי דברים אחרים. והיום אני נמצאת בנקודת האפס בכתיבה. אז זה לא אומר שאני לא יכולה לשבת ולכתוב. אבל לא נראה לי שאהיה סופרת בעלת שיעור קומה. אני חושבת שאנשים שלא עשו את הדברים הרגילים, בן זוג ילדים משפחה, רוצים לעשות את זה. הרצון להיות כמו כולם הוא חזק. אבל גם כאלה שכן עשו את זה, חשים שזה לא מספיק. כל עוד אנחנו חיים תמיד יהיו לנו רצונות בשטחים שאנחנו חושבים שהזנחנו אותם. אספר לכם סיפור מעניין. תמיד הרגשתי ריגשי אשמה מדוע אני לא מזיזה את עצמי. אתם יודעים כושר וכו'. בכל מקום מהללים ומשבחים את התנועה, החל ברופאים, דיאטניות, וכלה בתקשורת, וסתם בין חברים. ובכן בשבוע שעבר, הלכנו בעלי ואני לאורטופד מצליח מאוד, שבפירוש אמר שהוא חי מניזקי מכוני הכושר. הוא אמר שהגוף שלנו לא בנוי לכל כך הרבה מאמץ גופני. זה מייד הוריד ממני את ריגשי האשמה. תודה לך דוקטור.

בכלל אנחנו חיים בתקופה שנותנת לנו הרגשה שאם אתה לא עומד באיזה קריטריון של מוצלחות, אתה מרגיש שהזנחת משהו. אני מרגישה שאני מתביישת להזדקן. אני לא זוכרת את אמא שלי מתביישת להיות זקנה. התקופה שלנו סוגדת לנעורים. השאלה האם אני רוצה לעבור ניתוחים שונים בכדי שאראה "צעירה". מה אתן אומרות? ברור שאני כבר לא יכולה להראות בת 20. אבל אולי בת 45 כן. לסבול כל כך הרבה בשביל זה? למה התקופה שלנו לא מאפשרת לנו להזדקן בכבוד?