איזה כיף!!

[וינסנטי]

איזה כיף!!

בהמשך לשרשור הג'אז- היום הייתי בתו השמיני, אמרתי לעצמי אולי נקנה משו של מיילס דייוויס, אולי מונק, נראה.. והפלא ופלא, אני רואה אריזה של 5 דיסקים- round midnight, milestons, porgy and bess, miles ahed, miles- בדיוק החמישה שביניהם התלבטתי- ב-100 ש"ח בלבד מובן שמייד קניתי את כולם מומלצים מאוד!

 

[Zohar 01]

באמת כיף. תתחדש.

"התו השמיני" בירושלים?

 

[וינסנטי]

אכן

החנות הכי טובה בעולם. אגב, לכל מי שבעניין להתחיל עם ג'אז- אלו אלבומים שנראים לי טובים להתחלה. אגב, אם כבר אז כבר- איזה אלבום הייתם ממליצים לאנשים בשביל להתחיל עם ג'אז?

 

[Zohar 01]

בסניף שברחוב שמאי?

או זה שבמלחה? (יש סניף שלישי?) האמת היא שאני לא יודעת, אני לא ממש בקיאה בג'אז. אני שומעת מדי פעם כשיש ברדיו, אבל לא מכירה לפי אלבומים, למעט Kind of blue, שבשלב מסויים התחיל לקפוץ אז הפסקתי לשמוע אותו.

 

[וינסנטי]

רח' שמאי

מקדש למוזיקה.

 

[Zohar 01]

אני גם אוהבת את החנות הזאת.

והעיצוב החדש שם (חדש יחסית, מלפני איזה שנתיים, אולי יותר) ממש מוסיף. כיף להיות שם.

 

[Celluloid Hero]

לא יודע וינס

אבל לא kind of blue כי הוא kind of boring.. אני אגיד לך משהו- אם תצליחו לגרום לי לאהוב אלבום ג'אז אחד עד סוף השנה הזאת (אבל ממש לאהוב, לא בערך, אלא בדיוק), עשית את שלך. ולפני שאתה קופץ ומתחיל עם שטף המלצות, שים לב- היה פה פעם אחד שניסה לגרום לפורום שלם לאהוב סגנון שהיה לכאורה קרוב, אבל הלכה למעשה מאוד רחוק מהטעם של האנשים. זה לא עבד לו, למרות שהוא היה טיפוס מאוד מאוד עקשן. בסוף הוא השתגע לגמרי, ואומרים שהוא מנהל איזה פורום רוק באיזשהו מקום עכשיו. ראה הוזהרת..

 

[וינסנטי]

אני אזרוק כמה שמות

תאזין, תגיד מה אהבת, ואולי נצליח לעשות מזה משהו. אולי לא רק הקדמה- אני ממש טירון בעולם הג'אז. לא שמעתי בכלל מספיק בשביל להיות מומחה ואני מודה שלהאזין לזה זו מלאכה מאתגרת. ברוק/פולק/בלוז ואפילו קצת מוזיקה קלאסית, המוזיקה באה בקלות- יש קצב, יש מנגינה, יש זמר או כלי מוביל ומלודיה מובילה והרמוניה סבבה ונעים לשמוע. יש שירים שתפקידם לעשות עצוב, יש שמח, יש להקפיץ, יש להטריף, יש לסמם, יש לעשות אהבה ועוד. מה שמשותף להכל זה שמאוד קל להתמסר, ומאוד קל להאזין- כי לא קורה שם משהו כל שניה. בשיר של 4:00 דקות ממוצע, המוזיקה נשארת פלוס מינוס אותו הדבר. בג'אז (החל מהבי-בופ והלאה, שם התחילו לאלתר) הדברים יותר מורכבים. המטרה פה היא ליצור מוזיקה, וליצור אותה כל שניה מחדש. לכן נגני הג'אז הם הנגנים הכי גדולים בהיסטוריה by far (דוגמיות קטנות- צ'ארלי פארקר בסקסופון, דיזי גילספי בחצוצרה, צ'יק קוריאה והרבי הנקוק בקלידים, ג'ון מקלפלין, אל דימיולה, פאט מת'יני בגיטרה, סטנלי קלארק וג'אקו פסטוריוס בבס, דייב וואקל וסטיב גאד בתופים ועוד ועוד ועוד... אין נגני רוק שקרובים אפילו לחבר'ה האלה). הם צריכים להיות כ"כ טובים, כי כל העסק פה היא בשביל הנגינה- הם צריכים לדעת ליצור עניין מחודש כל שניה בשביל המאזין, שבה לשמוע איך לוקחים מנגינה- ועליה יוצרים עולם חדש. זה דורש משמעת, הקשבה, וסבלנות. לכן זאת המוזיקה לא הכי פופלרית בעולם, וגם אני עדיין מאמן את האוזניים לעשות את זה כמו שצריך. אבל כבאמת נכנסים לזה- אין על זה. באמת. אז כמה המלצות שלדעתי טובות למי שבא מעולם הרוק- כמוני: פיוז'ן: פיוז'ן זה ג'אז, בתחפושת של רוק. כלים חשמליים, מקצבי רוק, רק ששומרים על מה שחשוב בג'אז- לאלתר. כמה מענקי הפיוז'ן שאני מכיר (וזה ממש מעט): return to forever- הרכב שהיה פה בארץ לא מזמן. בהנהגתם של צ'יק קוריאה- קלידן ענק, וסטנלי קלארק- בסיסט שהמילה ענק קטנה עליו. יצרו ג'אז חשמלי מבוסס קלידים עם השפעות לטיניות. מוזיקה חמקמקה כזאת, מקצבים מגניבים. אני אוהב- http://www.youtube.com/watch?v=rbynfCYDfuI&feature=related סטנלי קלארק- לבחור הזה יש גם קריירת סולו לא רעה, שבה הוא מראה שאין, לא היה, לא יהיה והוא היחיד ומיוחד בנגינת הבס שלו. מי שראה אותו בהופעה בארץ יודע שהבחור פשוט מדהים. ויש לו אחלה גרוב: http://www.youtube.com/watch?v=yMQ7xGxI3ME&feature=related צ'יק קוריאה אלקטריק בנד- אני יודע שחובבי ג'אז שונאים את החבר'ה האלה, אבל צ'יק קוריאה אסף סביבו כמה צעירים שעשו כמה דברים באמת יפים לדעתי. נכון, חשמלי, אז מה? http://www.youtube.com/watch?v=6rI9fevwT2s ג'אקו פסטוריוס- בסיסט על גם הוא. לא מכיר אותו יותר מידי, אבל הוא בהחלט שווה האזנה. והקטע הבא מגניב לגמרי. http://www.youtube.com/watch?v=TgntkGc5iBo ג'אז קלאסי- קאנונבול אדרלי- סקסופוניסט על עם נגינה שמעלה חיוך נפלא על השפתיים. לא חשוב מידי (ניגן ckind of blue, זה כן..) אבל יש לו אלבום אחד באמת נפלא, והקטע הטוב בתוכו הוא סימפוניה נהדרת: http://www.youtube.com/watch?v=u37RF5xKNq8&feature=fvst ג'ון קולטריין- מהכהנים הגדולים של הג'אז. ההנדריקס של הסקסופון. משה רבינו של המוזיקה. כל מילה מיותרת עליו, אבל הוא נפלא להתחלה עם ג'אז- http://www.youtube.com/watch?v=iQsvMf8X0FY צארלס מינגוס- אגדה גדולה, קטונתי מלדבר על הבחור עם המוזיקה העצומה הזאת, יש לי רק אלבום אחד שלו, אבל אלבום שמסעיר אותי כל פעם מחדש. פשוט פצצה, האזנה חובה לקטע הבא- http://www.youtube.com/watch?v=R36dxzbsU4g אממ... נסחפתי קצת. מכפת לי, תקשיבו או לא... לא תקשיבו- הפסדתם, תאמינו לי

 

[ציףציף1000]

ג'ז זה אחלה

רק תזהר שלא לפול למלכודות הידועות. כגון ש"נגני ג'ז הם הנגנים הכי גדולים בהיסטוריה" או "אין נגני רוק שאפילו קרובים לחברה האלה" או "מהכהנים הגדולים....". או פיוז'ן. ג'ז זה עולם גדול, כמו רוק. כל זרם בג'ז יש לו את אתוס שלו, ערכים שונים ואסתטיקה שונה. זה גם תחום דינמי שמתפתח גם כיום - בדיוק כמו רוק. ובכמו בו, יש אמנים טובים יותר וטובים פחות. והטעם האישי שלך הוא שיקבע. אישית אני מתחברת יותר לבי-בופ, ולקולטריין וה-free jazz שלו. וגם זה רק במינונים.

 

[arieltr]

אתה מכיר את אלה עם השריטה העמוקה ?

אלה שיש להם את היכולת להסתכל על אלבום, לפני שהם מאזינים לו, ולדעת רק על סמך העטיפה אם זה יתאים להם או לא? אני די בטוח שאתה אחד מהם, רק בטח נפלת על דיסק צרוב של Kind of Blue אז לא ראית את העטיפה לפני לחצת Pליי. זאת הטעות היחידה שכנראה עשית. הרי אחרת וודאי היית שם לב, למרות החשיכה, שהבחור לובש חליפה. ועוד עם עניבה, לא עלינו. אתה קולט את הנזק שהפלת על עצמך? מארוכי שיער עם מעילי עור מחורטשים ועצבנים רצית לעבור לעניבות(!) ? לא חסר אנשים שיאמרו ש-KOB זה "ה"-מיילס דייוויס, אבל זה לא בטוח המקום שאתה צריך להתחיל בו. אתה כנראה תצטרך להתחיל את המסע עם מיילס המאוחר בתקופה שהוא חיפש איך לצבוט את הרוקנרול בתחת, כי אם יש סיכוי שלא תשתעמם זה שם בעטיפה התחתונה. ---> ג'אז זה תחום מסוכן, אפילו יותר מפרוג. היית מאמין? ההתחלות עלולות להיות נורא מייאשות, כי בפרוג אתה לפחות מנסה לעשות לינקים פסיכולוגים לכיוון הרוק. בג'אז לעומת זה, לינקים לרוק לא יובילו לשום מקום ואז אתה רק נשאר עם התהייה אם המנייאקים שמכרו לך את האלבום צוחקים בסתר או לא (אל תתהה, הם מתפוצצים מצחוק). כל הלינקים שוינסנטי שם לך הם פצצות אחד אחד. את הפיוז'ן לסוגיו אתה מכיר. אם אני צריך להצמיד לך אלבום ג'אז לתחת, אני לא יודע אם הייתי הולך על דייוויס. גם לא על קולטריין. אמנם הם הריצו הרואין וקוקאין חופשי, אבל אתה צריך משהו אחר, אולי איזה שרוט, חצי אפוי. מישהו שיהיה חצי שבדי, חמישית אפריקאי, שני שליש סיני, רבע אמריקאי. מישהו שלא יתבייש לבקש לא למחוא כפיים תוך כדי, שהטירוף ישאר ממוקד סופר-אקסטרא. ובטח שלא יפחד לקרוא למושל מדינה נאצי פשיסטי, ועוד לחתום את זה בתוך אלבום לנצח. מינגוס ידידי, בוא רגע לפה. צלולייד אתה כאן, יופי, תכירו. הנה האלבום בשבילך. ארבע רצועות מהטובות שיש ל-1960. אולי זה יקח קצת זמן, אבל אין מצב שאתה לא תחזור לעוד. ואם תפקשש את זה נושיב אותך לבדיקה חוזרת על הכסא של זיגי, ונקשור אותך, לימים ארוכים של קראוטג'אז פיוז'ן. ויצאת בזול, כי חיפשתי את ה-15 דקות של הרצועה השלישית גם כן, אבל היא איננה שם, אז זה על אחריותך למצוא את האלבום הזה.

 

[Celluloid Hero]

כן, זה נכון

אני מכיר פיוז'ן, ועוד מספיק דברים ג'אזייים, ואולי אפשר אפילו לומר שאני מסוגל לאהוב די בקלות את כל צורות הג'אז למניהן, שהן לא ג'אז עצמו. לכאורה זה היה אמור להיות קל, אבל זה ממש לא. בגלל זה הצבתי את האתגר לוינס למצוא לי אלבום אחד שייתלבש עליי סוף סוף, כאילו שאני לא מציב את האתגר הזה לעצמי כל שנה מחדש.. בכל מקרה, קיינד אוף בלו- העטיפה לא הייתה הבעיה. שמעתי את הדיסק המקורי, שמעתי אותו בנגן MP3, שמעתי אותו באינטרנט, זה לא התחבר לי. לגבי מינגוס- האזנתי לקטעים ששמת, ואני מאזין כרגע סימולטנית לאלבום נוסף של השבדי-אפריקאי-סיני-אמריקאי הזה שלך באתר אינטרנט רומני, כדי לחזק את איכות השריטה, נראה מה ייצא מזה. זה נקרא The Black Saint And The Sinner Lady , אגב.

 

[Theoretical Fool]

אפשר להתחכם

אפשר לבוא ולהפציץ אותך עם המלצות על אלברט איילר, ארצ'י שפ, אנטוני בראקסטון או פרעה סנדרס. זה לא יילך. אני לא מאמין שתתחיל לאהוב ג'אז בזכות the black saint and the sinner lady, למרות שהוא כמובן אלבום מצויין. הייתי ממליץ לך להתחיל מלואי. ואם לא לואי, אז תנסה את גרנט גרין. אם לא, אז צר לי מאוד, ידידי

 

[Celluloid Hero]

אם מישהו פה מתחכם

זה אתה אדוני. לואי ארמסטורנג?, זה יותר בלוז מג'אז לאוזניים שלי , וכבר אמרתי- כל צורות הג'אז שאינן הג'אז עצמו, מתחבבות עליי די בקלות, כך שזאת אחלה המלצה אבל גרין הזה, כבר נשמע יותר קרוב לדבר האמיתי. סיכוי קלוש שאני אוהב את זה באמת, כמובן. אבל אני אכניס לרשימה הנסיוניות שלי.

 

[Theoretical Fool]

לואי ארמסטרונג זה ג'אז

כמו שרוברט ג'ונסון זה בלוז. מאוד פשוט. יש שם בלוזיות כמובן, אבל זה לא סותר. בכל מקרה, אם אתה רוצה ג'אז פוסט-שנות ה-40, כלומר בי-בופ ומעלה, אז גם גרנט גרין הוא ענק, ויש עוד מאות ענקים. אני אנסה להתאים לקו שלך, כלומר אקסנטריים פאנקיסטים, רק בג'אז. נתחיל אגב עם הלאונג' ליזארדס, בלי קשר לכלום, כי הם משלבים בדיוק את זה - ג'אז עם גישה פאנקיסטית. וכן, זה הוא ג'ון לורי שמשחק בכמה סרטים של ג'רמוש. http://www.youtube.com/watch?v=46EqWV7--Ao&feature=related עכשיו לג'אז אמיתי - פארקר ודיזי זאת תחנה חובה שאסור לפסוח עליה. רק שתדע. אני אתחיל עם ת'לוניוס מונק, שאני מניח ששמעת עליו. בכל מקרה, הוא היה אקסנטרי, מוזר, מבריק ועקום. אחד ממוזיקאי הג'אז הכי קסומים, אינטימיים אך בו בזמן מוזרים, עם מלודיות עקומות ואלתורים מלאי "שגיאות". בקיצור, ענק/ http://www.youtube.com/watch?v=SmhP1RgbrrY ווינטון קלי - ענק גרובי, לדעתי פסנתרן ההארד-בופ הטוב מכולם, אם לא מחשיבים את מונק בספירה. בכל מקרה, האיש מלא בגרוב שחור ואלגנטי. http://www.youtube.com/watch?v=QBPc5hXDyds ולמשהו קצת יותר הרפתקני - אריק דולפי, חתול ג'אז אדיר, שאין דומה לו. אחרי שני תווים בסקסופון אלט\חליל\קלרינט באס שלו אתה יודע שזהו, פשוט כי אף אחד לא מנגן ככה. כל מה שנגע בו - הפך זהב. http://www.youtube.com/watch?v=-iFwOBZhMZ8 למשהו יותר רגוע - פול דזמונד וג'רי מאליגן. שני ענקי הקוּל ג'אז. אם אתה אוהב את זה יותר רגוע ואלגנטי - הם באמת גדולים. דזמונד התפרסם עם דייב ברובק, מאליגן ניגן עם כל העולם ואישתו. http://www.youtube.com/watch?v=c_q-LtIOwb0 אפשר פה לשפוך אין סוף דברים, גם יותר קיצוניים, גם יותר מסורתיים. רק אומר שמה שלמדתי מהבערך 10 שנים הצנועות שאני מאזין לג'אז, זה שלעולם אסור לפסול מוזיקה על בסיס זרם, סגנון, שנה, צבע עור, לייבל וכו'. אני אישית עשיתי את הדרך מהפיוז'ן, דרך האוונגארד והפרי ג'אז של הסיקסטיז, ההארד בופ, הקול וכו' של שנות החמישים, הבופ של שנות הארבעים, ועד לסווינג, דיקסילנד, לואי ארמסטרונג, ניו אורלינז שבאו לפני כן. זה אוקיאנוס אין סופי, שמלא בטוב. צא לדרך.

 

[Barmelai]

זה לא הם צלולוייד

זה אתה... מאז שאני נמצא בפורום הזה, הומלצו בו עשרות אלבומי ג'אז. נדמה לי שאין אושיית ג'אז שלא קיבלה כאן חשיפה. חלק מהאלבומים המומלצים, גם בשרשור הזה, שבים ומומלצים לאורך השנים ומפי ממליצים שונים, שכולם יודעים את הג'אז שלהם. כל ההמלצות שנרשמו כאן כה, שייכות למיטב של המיטב שיש לג'אז להציע. ככה זה בפורום שהוא לא על ג'אז, לא יורדים ואין טעם לרדת מתחת לאלבומי חובה עם שלושה סימני קריאה לפחות. למי שמסתקרן, אין שום קושי להחשף ולהתחיל להקשיב. מי שעקב לאורך זמן אחרי שרשורי ההמלצות, כולל זה, יודע בוודאות אילו שמות קופצים מחפיסת הקלפים. מי שהלך ובנה ספריית ג'אז רק מהמלצות גולשי הפורום הזה, קיבל ספרייה שיכולה בקלות להחשב חוד החנית של הזרמים המרכזיים בג'אז החל משנות הארבעים עד סוף שנות השבעים. אין שום בעיה עם ההמלצות, הקושי היחידי הוא בלהשתחרר מהדפוס של הקשבה לרוק ולהתחיל להקשיב לג'אז עם טאבולה ראסה. ואם זה דורש להפסיק להקשיב כמעט לחלוטין לכל דבר אחר ולהקדיש לג'אז את רוב הזמן הפנוי שלך למוזיקה - אתה לא תהיה הראשון שתעשה את זה

אבל זה מציב לך תנאי אחד שאתה לא יכול להתחמק ממנו. אתה חייב להיות בצד של הג'אז כבר עכשיו. אל תצפה שמישהו ישכנע אותך לאהוב ג'אז עם איזו המלצה שבמקרה תיפול בול על הפסיכוזה שלך. כשאתה מתמודד עם ז'אנר שכנראה ישנה את הדרך שאתה מקשיב למוזיקה ואפילו את השקפת העולם שלך על מוזיקה, אתה חייב לבוא משוכנע מראש. וזה תלוי רק בך.

 

[Celluloid Hero]

ג'אז הוא כמו כל ז'אנר אחר

שאני לא מורגל בו (או לא הייתי מורגל בו בעבר). אם היה פה נסיון מצידך להבליט אותו ולהפוך אותו למעין מקרה מיוחד, זה לא יצליח. זה בדיוק כמו פאנק, בדיוק כמו סול, בדיוק כמו רגאיי, בדיוק כמו קאנטרי, בדיוק כמו פרוג, בדיוק כמו בלוז, ואני לא הולך להתייחס אליו בצורה שונה. בסיכומו של דבר, אני גיליתי שצריך בדיוק להקה/אומן אחד, אם לא אלבום אחד, כדי לפתוח את הדלת לסגנון חדש. נכון, זה לוקח זמן למצוא אותו, ונכון, לא כל אחד יהי עיקש מספיק בשביל למצוא אותו, אבל אם מוצאים אותו, כל מה שנדרש אחרי זה זה פשוט להתקדם לאט לאט, אפילו ב Baby steps אם צריך, והאוזן תתרגל. הבעיה היא שבג'אז, לא מצאתי עדיין את האומן הזה. ולכן, כל המלצה פה, יכולה בהחלט לעזור. אני לא מבטיח שאני אבדוק את כולם מיד, אבל כן, אני מבטיח שאני אעשה מאמץ מצידי, ואולי עד סוף השנה, יהיה לי סוף סוף אומן אחד כזה. אין לדעת..

 

[tzvika321]

ג'אז הוא ז'אנר על

שממנו צומחים הרבה ענפים, כמו שהפרוג הוא ענף של הרוק כך הפיוזן וההרד בופ והסווינג ומוזיקת העולם של ECM הם חלק מהענפים של הג'אז שאתה יכול לאהוב את חלקם ולא לסבול את חלקם האחר ועדיין יכול להיחשב חובב ג'אז. רוב ההמלצות שבאו עד כה היו ברמות המקבילות לבאדי הולי, הסטונס וכל שאר אגדות הרוק הגדולות - האבות המייסדים והמשפיעים הגדולים. כל השאר, כל פיסת איזוטריה שתמצא נבנתה על הבסיס הזה, ואם אתה מתכונן לנסות את הזיאנר, עדיף שתתחיל דווקא ב giant steps.

 

[Celluloid Hero]

כן, אבל אתה מדבר על הסטוריה

ואני מדבר על האוזניים שלי. או על המוח שלי, או whatever. הצורה שבה אנחנו סופגים מוזיקה, ומתרגלים לה אט-אט. אני לא חושב שג'אז שונה ממטאל במובן זה.

 

[Barmelai]

צביקה צודק לגמרי

ג'אז הוא לגמרי לא כמו כל ז'אנר אחר, כל עוד אתה מדב על ז'אנרים של רוק. ג'אז שונה מרוק - סולמות שונים דיסיפלינות שונות, גישה שונה לחלוטין למוזיקה, מוזיקאים ברמה אחרת לחלוטין (ציף, לא לכעוס, זאת האמת) ונדרשת הקשבה שונה לחלוטין. לא צריך למצוא את האמן או האלבום הנכון, צריך למצוא דרך הקשבה שונה. הקשבה שמתאימה לעולם אחר, שהחוקים החלים עליו שונים מאלה של רוק על ענפיו השונים. לא במקרה הדרך של רוקרים לג'אז עוברת דרך ז'אנרי תערובת כמו ג'אז-רוק ופיוז'ן (שזה לא בדיוק אותו דבר) או דרך ECM (שזה לא בשבילך, לדעתי). העבודה שנדרשת היא לא להתרגל לשינוי אלא למהפכה. ג'אז, לטוב או לרע, הוא ז'אנר לחוד.

 

[ציףציף1000]

השוואות בין ז'אנרים הן חסרות תוחלת

האם ג'אז יותר נעלה מרוק? בלוז יותר מסלסה? מוסיקה קלאסית יותר מפופ? איזה ציון תתנו לפולק סיני? למטאל נורבגי? ואף אחד לא חייב לאהוב שום דבר, ואפילו לא חייבים להאזין למשהו. למה ללחוץ על אנשים לשמוע ג'אז? או רוק? או כל דבר אחר? זה נחמד להמליץ לחברים על משהו שנראה לכם "מגניב", אבל להגיד לאנשים שהם חייבים להאזין לג'אז (או כל סוגה אחרת) כי מה שהוא מקשיב לו הוא נחות, והראש שלו לא בשל עדיין, לא משרת שום דבר חוץ מסנוביות. משום מה התגובות כאן לא מפליאות אותי.