זה היה מאוד מעניין ומעשיר אבל...
זמן קצר אחרי שחזרתי ארצה ומצאתי דירה, נרשמתי לחדר כושר ליד ביתי. הפקידה שרשמה אותי שאלה מאיפה עברתי לכאן. כשאמרתי שמארה"ב, התגובה שלה היתה "למה חזרת"? היא לא האמינה כשאמרתי לה שחזרתי כי רציתי לחיות בארץ. היא חשבה שלא הצלחתי שם. אבל האמת היא, שיכולתי להישאר, לקבל גרינקארד ואח"כ אזרחות, בדרך המלך ובלי להתאמץ, ולא רציתי. ויתרתי גם על משרה במקום מאוד יוקרתי שם. נשמע כמו "הקרבה"? ממש לא. חזרתי כי היה לי רע שם. היה לי קשה להיות זר. האמריקאים נורא צבועים, וקשה מאוד לדעת למה הם באמת מתכוונים. הייתי מבזבז המון אנרגיה על לנסות לחשוב אם הבנתי נכון ואין צריך להתנהג. זה עלה לי בהרבה סטרס. הייתי לבד שם, בלי משפחה, והיה לי קשה לאין שיעור להתחבר עם אנשים, ולחדור מבעד לפוזות ולחיוכי הפלסטיק. אנשים אומרים לכם we should go to lunch some day, ואז אחרי כמה זמן אתם מציעים להם ללכת לצהריים, והם לא מבינים מאיפה נחתתם עליהם - כי הם לא באמת התכוונו לזה. התרגום של המשפט הזה, כמו שהבנתי לימים, הוא "היה לי נחמד לדבר איתך". (אגב, אם אומרים לכם it was nice talking to you זה פשוט לא אומר כלום - זה "נימוס" מכני סתמי. לכן צריך את המשפט עם הlunch. ככה זה - הזניה מוחלטת של המילים) היה לי קשה עם הקור, הבדידות והזרות, ולכן חזרתי לארץ. התייסרתי חודשים בדילמה, כי נפתחו שם בפני המון דלתות של פעם בחיים, אבל היום אני שלם עם ההחלטה שלי לגמריי. אני יודע שמבחינה נפשית לא הייתי עומד בלהשאר שם עוד כמה שנים. ולכן זו ממש לא היתה "הקרבה", ואפילו לא "ציונות". יחד עם זאת, אני חושב שהחוויה הזו כן העצימה את אהבתי לארץ. מקווה שלא הארכתי יותר ממה שצריך