אפשר לשאול למה תחרות?
מדוע חשוב לך דווקא להתחרות? אני שואל מתוך סקרנות. איגרוף תאילנדי היא בהחלט לא אמנות הלחימה היחידה בה מתקיימות תחרויות. תחרויות תוכל למצוא בוריאציות שונות באמנויות לחימה רבות, כאשר בסוגי קראטה-ספורט, טאי-קוון-דו וג'ודו הנושא מאוד מפותח. שתי האחרונות אף מוגדרות כסוגי ספורט אולימפיים. לא התכוונתי לומר שבאיגרוף תאילנדי חס וחלילה יש סיכוי רב שתיפצע בצורה קשה, אלא שביחס לאמנויות תחרותיות אחרות, הסיכוי להיפצע וחומרת הפציעה הם יותר גבוהים, דבר שקשור לאופן ביצוע הטכניקות וכן רמת האגרסיביות באמנות זו. אין שום קשר בין הרמה בארץ לבין הסיכוי להיפצע. באימונים הפציעה היא פונקציה של כמה המאמן טוב ואחראי ויודע לשמור על המתאמנים אצלו וללמד אותם לעבוד נכון, ובקרב (מקצועני) זוהי שאלה של רמת הקרב וגם של מזל. מה גם שהרמה הכללית בישראל בכלל לא רעה עד כמה שאני יודע, אע"פ שאנחנו לא מהמובילים בעולם. איגרוף תאילנדי היא לא אמנות לחימה שהתפתחה תוך דגש על נושא ההגנה העצמית, וזאת בניגוד לקראטה מסורתי (לא ספורטיבי) למשל, שכן התפתח בדיוק סביב נושא זה, או ג'וג'וטסו מסורתי שהתפתח כאמנות לחימה של שדה הקרב. אני לא מכיר היטב את הרקע של האיגרוף התאילנדי, אך היקף הטכניקות ומורכבות קטן לאין שיעור בהשוואה לרוב אמנויות הלחימה היפניות\אוקינאוויות והסיניות המסורתיות. זוהי אמנות שבנויה הרבה יותר לזירה. היא בהחלט יכולה לעבוד היטב לצרכי הגנה עצמית, אך זהו לא ייעודה המרכזי. היעילות של אמנות לחימה כאמצעי להגנה עצמית תלוי בשני גורמים: 1. איכות המורה. 2. נכונותו של התלמיד להשקיע וללמוד לאורך תקופה ארוכה. האמנות עצמה היא משנה לשני הגורמים האלה. כל אדם שעוסק הרבה שנים באופן רציני באמנות לחימה אמיתית ושהיה לו אדם רציני אחר בעל ניסיון ללמוד ממנו, יהפוך בהכרח למיומן ביותר במה שהוא עוסק בו. תתאמן על הטלת אולרים כמה שנים טובות מדי יום ותלמד ממישהו שמבין, וגם בזה תוכל להפוך לרב-אמן. אני חושב שזוהי דעה רווחת יחסית שהמורה עושה הרבה יותר הבדל מאשר האמנות עצמה. לאחר שמצאת מורה טוב, השאר כבר תלוי בך. אוסיף שוב - פיתוח גוף ואיגרוף על סוגיו השונים לא הולכים יחד. תשכח מזה.
מדוע חשוב לך דווקא להתחרות? אני שואל מתוך סקרנות. איגרוף תאילנדי היא בהחלט לא אמנות הלחימה היחידה בה מתקיימות תחרויות. תחרויות תוכל למצוא בוריאציות שונות באמנויות לחימה רבות, כאשר בסוגי קראטה-ספורט, טאי-קוון-דו וג'ודו הנושא מאוד מפותח. שתי האחרונות אף מוגדרות כסוגי ספורט אולימפיים. לא התכוונתי לומר שבאיגרוף תאילנדי חס וחלילה יש סיכוי רב שתיפצע בצורה קשה, אלא שביחס לאמנויות תחרותיות אחרות, הסיכוי להיפצע וחומרת הפציעה הם יותר גבוהים, דבר שקשור לאופן ביצוע הטכניקות וכן רמת האגרסיביות באמנות זו. אין שום קשר בין הרמה בארץ לבין הסיכוי להיפצע. באימונים הפציעה היא פונקציה של כמה המאמן טוב ואחראי ויודע לשמור על המתאמנים אצלו וללמד אותם לעבוד נכון, ובקרב (מקצועני) זוהי שאלה של רמת הקרב וגם של מזל. מה גם שהרמה הכללית בישראל בכלל לא רעה עד כמה שאני יודע, אע"פ שאנחנו לא מהמובילים בעולם. איגרוף תאילנדי היא לא אמנות לחימה שהתפתחה תוך דגש על נושא ההגנה העצמית, וזאת בניגוד לקראטה מסורתי (לא ספורטיבי) למשל, שכן התפתח בדיוק סביב נושא זה, או ג'וג'וטסו מסורתי שהתפתח כאמנות לחימה של שדה הקרב. אני לא מכיר היטב את הרקע של האיגרוף התאילנדי, אך היקף הטכניקות ומורכבות קטן לאין שיעור בהשוואה לרוב אמנויות הלחימה היפניות\אוקינאוויות והסיניות המסורתיות. זוהי אמנות שבנויה הרבה יותר לזירה. היא בהחלט יכולה לעבוד היטב לצרכי הגנה עצמית, אך זהו לא ייעודה המרכזי. היעילות של אמנות לחימה כאמצעי להגנה עצמית תלוי בשני גורמים: 1. איכות המורה. 2. נכונותו של התלמיד להשקיע וללמוד לאורך תקופה ארוכה. האמנות עצמה היא משנה לשני הגורמים האלה. כל אדם שעוסק הרבה שנים באופן רציני באמנות לחימה אמיתית ושהיה לו אדם רציני אחר בעל ניסיון ללמוד ממנו, יהפוך בהכרח למיומן ביותר במה שהוא עוסק בו. תתאמן על הטלת אולרים כמה שנים טובות מדי יום ותלמד ממישהו שמבין, וגם בזה תוכל להפוך לרב-אמן. אני חושב שזוהי דעה רווחת יחסית שהמורה עושה הרבה יותר הבדל מאשר האמנות עצמה. לאחר שמצאת מורה טוב, השאר כבר תלוי בך. אוסיף שוב - פיתוח גוף ואיגרוף על סוגיו השונים לא הולכים יחד. תשכח מזה.