אלמונית וזהו1
New member
אחרי 15 חודשים...
שלום לכולם..
היום 15 חודשים לזוגיות ואהבה הכי יפה ומושלמת שהיתה לי בחיים.
לפני כשנה כתבתי פה את הסיפור שלי.. הנה הקישור-
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1452&MessageId=176942955
ורציתי לרשום כאן את ההמשך...
אז עברה מעל שנה. עד ללפני שבועיים היינו עדיין ביחד.(ואולי גם עכשיו אנחנו עדיין יחד..?) הכי ביחד שיש. אהבה גדולה ומושלמת, אהבה שגורמת להכל להראות טוב, אהבה מספקת, אהבה טובה, אהבה בריאה, אהבה שהולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
היתה לנו שנה מלאת חוויות, עשינו מלא דברים יחד, יצרנו זכרונות מושלמים ולאחרונה אף השתעשנו ברעיונות למיניהם, של קניית טבעות אחת לשניה, חתונה, ילדים מבנק הזרע..אני אומרת השתעשענו כי דיברנו על זה לא ברצינות אבל שתינו ידענו שבעולם אידיאלי זה מה שהיה קורה.
באמת שהכל היה מושלם. דיברנו על כמה נדיר למצוא דבר כזה, דבר כזה שגורם לך אושר תמידי ורצון לטרוף את החיים ביחד.
זה הצד טוב.
ובכל זאת.. הדבר היחיד שהעיב עלינו היה הרצון שלנו להקים משפחה עם בן זוג וילדים. רצון שקיים מאז ולתמיד ואף אחת מאיתנו לא חשבה שנהיה ביחד בצורה כזו.
כל השנה דיברנו על זה. הגענו להחלטות שנתחתן עם גבר, נעשה ילדים ועוד 10 שנים נתגרש ונחיה אחת עם השניה. לא יכלנו לוותר על הרעיון של לחיות עם גבר.
אני חייבת לצייין, גם אחרי כל החודשים האלו, שתינו לא נמשכות לנשים. שתינו נמשכות לגברים. ולא, אנחנו לא חיות בהכחשה. אנחנו סביב גיל ה 30 , בוגרות, שקולות, הגיוניות, מסודרות בחיים ועם תא משפחתי חזק ואוהב. ובגלל הרצון הזה להיות עם גבר, לא יצאנו בהצהרות וכל העניין עדיין נשאר רק בינינו. אנשים מסביבינו חושבים שאנחנו חברות טובות. גם כל אחת יצאה לדייטים שלא הניבו תוצאות.
לפני חודשיים היא עזבה את העיר ועברה לעיר אחרת עקב העבודה שלה. גם את זה ידענו כבר לפני 9 חודשים פשוט לא חשבנו שנהיה כל כך הרבה זמן יחד ושהמצב יהיה כך. אנחנו פחות מתראות ובכל זאת אני נוסעת אליה והיא באה אליי כשמתאפשר.
מבחינתה לעבור לעיר החדשה הוא שינוי חיובי. התחלת חיים חדשים, התפתחות מקצועית, מציאת בן זוג. ואני יודעת שטוב לה.
ואני נשארתי כאן, מתגעגעת, עם תחושה קצת של נעזבת מאחור אבל ידעתי שאין ברירה. היא חייבת להיות שם וזה לא ניתן לשינוי.
אז היא שם עם החיים החדשים שלה, ואני חווה אותם דרך שיחות טלפון, שיחות וידאו, ביקורים לעיתים. וכמובן גם ההפך היא חיה את חיי באותה צורה.
ואז זה קרה. לפני שבועיים שלושה היא פגשה מישו בעבודה.
וידעתי שהפעם זה שונה, יכלתי להרגיש את זה. לא יודעת למה.
ומאז אני משתגעת. אני חווה כאב של פרידה למרות שלא נפרדנו. כואב לי , כואב לי הלב, פיזית, אני בוכה , מתייפחת, מרגישה עזובה , כועסת ואז נרגעת ואומרת לעצמי שזה מה שדיברנו עליו וחוזר חלילה...
היא ואני מנהלות שיחות. כל השבוע האחרון בכיתי לה. היא באה אליי לסופש. והיה סופש מדהים, גם בשבילה. הרי האהבה שלנו לא נעלמה. היא שם. והיא חזקה.
היא אמרה לי "בעולם אידיאלי את בחירתי היחידה, את אהבתי המושלמת, אבל אני לא יודעת אם אני שלמה עם הרעיון הזה של לחיות עם אישה כל החיים". ואז היא בכתה והיא אמרה "אבל איך אני יכולה לחיות בלעדייך?"
העניין הוא שלמרות כל הכאב בסופו של דבר ייתכן שאני מרגישה כמוה. אני יודעת שהיא הולכת לדבר עם מישו מקצועי שבוע הבא.
כרגע מה שאני בעיקר מרגישה זה שלא מעניין אותי כלום ואני מעדיפה להישאר לבד. ואני יודעת שהיא יוצאת איתו ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת והבטחתי לה לא לבכות השבוע עד שניפגש שבוע הבא ואני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי לפרגן לה למרות שכל מה שאני רוצה זה לחזור לאחור ושהוא ייעלם ואני שונאת את הרעיון הזה שהיא תהיה עם אחר.
כרגע אנחנו לא יכולות לוותר על המפגשים שלנו.. האהבה והתשוקה שם, אנחנו יכולות להישאר מחובקות שעות בלי לעשות כלום ולכן אנחנו ממשיכות להפגש, וגם שבוע הבא אנחנו נהיה יומיים יחד.
אז מצד אחד אולי אני צריכה לשחרר אותה כדי שיהיה לה קל יותר ומצד שני איך אני יכולה לוותר על אהבת חיי? ?
הדבר היחיד שיש לי בראש זה "הצילו, הצילו אותי מהכאב הנורא הזה"
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה להחליט.
אני לא מצפה לתשובה, פשוט זה המקום היחיד שבו אני יכולה לבטא את מה שקורה. כי אף אחד מסביבי לא יודע.
אז תודה,
שבוע נפלא לכולם.
שלום לכולם..
היום 15 חודשים לזוגיות ואהבה הכי יפה ומושלמת שהיתה לי בחיים.
לפני כשנה כתבתי פה את הסיפור שלי.. הנה הקישור-
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1452&MessageId=176942955
ורציתי לרשום כאן את ההמשך...
אז עברה מעל שנה. עד ללפני שבועיים היינו עדיין ביחד.(ואולי גם עכשיו אנחנו עדיין יחד..?) הכי ביחד שיש. אהבה גדולה ומושלמת, אהבה שגורמת להכל להראות טוב, אהבה מספקת, אהבה טובה, אהבה בריאה, אהבה שהולכת ומתעצמת מרגע לרגע.
היתה לנו שנה מלאת חוויות, עשינו מלא דברים יחד, יצרנו זכרונות מושלמים ולאחרונה אף השתעשנו ברעיונות למיניהם, של קניית טבעות אחת לשניה, חתונה, ילדים מבנק הזרע..אני אומרת השתעשענו כי דיברנו על זה לא ברצינות אבל שתינו ידענו שבעולם אידיאלי זה מה שהיה קורה.
באמת שהכל היה מושלם. דיברנו על כמה נדיר למצוא דבר כזה, דבר כזה שגורם לך אושר תמידי ורצון לטרוף את החיים ביחד.
זה הצד טוב.
ובכל זאת.. הדבר היחיד שהעיב עלינו היה הרצון שלנו להקים משפחה עם בן זוג וילדים. רצון שקיים מאז ולתמיד ואף אחת מאיתנו לא חשבה שנהיה ביחד בצורה כזו.
כל השנה דיברנו על זה. הגענו להחלטות שנתחתן עם גבר, נעשה ילדים ועוד 10 שנים נתגרש ונחיה אחת עם השניה. לא יכלנו לוותר על הרעיון של לחיות עם גבר.
אני חייבת לצייין, גם אחרי כל החודשים האלו, שתינו לא נמשכות לנשים. שתינו נמשכות לגברים. ולא, אנחנו לא חיות בהכחשה. אנחנו סביב גיל ה 30 , בוגרות, שקולות, הגיוניות, מסודרות בחיים ועם תא משפחתי חזק ואוהב. ובגלל הרצון הזה להיות עם גבר, לא יצאנו בהצהרות וכל העניין עדיין נשאר רק בינינו. אנשים מסביבינו חושבים שאנחנו חברות טובות. גם כל אחת יצאה לדייטים שלא הניבו תוצאות.
לפני חודשיים היא עזבה את העיר ועברה לעיר אחרת עקב העבודה שלה. גם את זה ידענו כבר לפני 9 חודשים פשוט לא חשבנו שנהיה כל כך הרבה זמן יחד ושהמצב יהיה כך. אנחנו פחות מתראות ובכל זאת אני נוסעת אליה והיא באה אליי כשמתאפשר.
מבחינתה לעבור לעיר החדשה הוא שינוי חיובי. התחלת חיים חדשים, התפתחות מקצועית, מציאת בן זוג. ואני יודעת שטוב לה.
ואני נשארתי כאן, מתגעגעת, עם תחושה קצת של נעזבת מאחור אבל ידעתי שאין ברירה. היא חייבת להיות שם וזה לא ניתן לשינוי.
אז היא שם עם החיים החדשים שלה, ואני חווה אותם דרך שיחות טלפון, שיחות וידאו, ביקורים לעיתים. וכמובן גם ההפך היא חיה את חיי באותה צורה.
ואז זה קרה. לפני שבועיים שלושה היא פגשה מישו בעבודה.
וידעתי שהפעם זה שונה, יכלתי להרגיש את זה. לא יודעת למה.
ומאז אני משתגעת. אני חווה כאב של פרידה למרות שלא נפרדנו. כואב לי , כואב לי הלב, פיזית, אני בוכה , מתייפחת, מרגישה עזובה , כועסת ואז נרגעת ואומרת לעצמי שזה מה שדיברנו עליו וחוזר חלילה...
היא ואני מנהלות שיחות. כל השבוע האחרון בכיתי לה. היא באה אליי לסופש. והיה סופש מדהים, גם בשבילה. הרי האהבה שלנו לא נעלמה. היא שם. והיא חזקה.
היא אמרה לי "בעולם אידיאלי את בחירתי היחידה, את אהבתי המושלמת, אבל אני לא יודעת אם אני שלמה עם הרעיון הזה של לחיות עם אישה כל החיים". ואז היא בכתה והיא אמרה "אבל איך אני יכולה לחיות בלעדייך?"
העניין הוא שלמרות כל הכאב בסופו של דבר ייתכן שאני מרגישה כמוה. אני יודעת שהיא הולכת לדבר עם מישו מקצועי שבוע הבא.
כרגע מה שאני בעיקר מרגישה זה שלא מעניין אותי כלום ואני מעדיפה להישאר לבד. ואני יודעת שהיא יוצאת איתו ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת והבטחתי לה לא לבכות השבוע עד שניפגש שבוע הבא ואני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי לפרגן לה למרות שכל מה שאני רוצה זה לחזור לאחור ושהוא ייעלם ואני שונאת את הרעיון הזה שהיא תהיה עם אחר.
כרגע אנחנו לא יכולות לוותר על המפגשים שלנו.. האהבה והתשוקה שם, אנחנו יכולות להישאר מחובקות שעות בלי לעשות כלום ולכן אנחנו ממשיכות להפגש, וגם שבוע הבא אנחנו נהיה יומיים יחד.
אז מצד אחד אולי אני צריכה לשחרר אותה כדי שיהיה לה קל יותר ומצד שני איך אני יכולה לוותר על אהבת חיי? ?
הדבר היחיד שיש לי בראש זה "הצילו, הצילו אותי מהכאב הנורא הזה"
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה להחליט.
אני לא מצפה לתשובה, פשוט זה המקום היחיד שבו אני יכולה לבטא את מה שקורה. כי אף אחד מסביבי לא יודע.
אז תודה,
שבוע נפלא לכולם.
