בוודאי שזה לא מקרה. בעיני הנ"ט הממוצע, בעלי-סמכות = אלוהים
מזכיר לי את ניסוי מילגרם, שמדגים באיזו קלות ניתן לשכנע את האדם הממוצע לשתף פעולה עם ניסוי שבו מחשמלים אדם אחר בצורה מסוכנת שוב ושוב (החשמול לא בוצע בפועל, כמובן. ה"קרבן" היה שחקן). מסתבר שאצל 90% מהאנשים, לא היה צריך הרבה יותר ממילה סמכותית מאדם חמור-סבר בחלוק לבן.
האנשים האלה לא שיתפו פעולה בשמחה, אבל הם שיתפו פעולה. ושים לב שהאדם ה"מחושמל" היה סתם אדם רגיל, כמוהם. אז מה אתה מסיק מכך? שלרוב האנשים יש משאלה כמוסה לחשמל אחרים בשביל הכיף, והם רק חיכו לזה שמישהו סמכותי ייתן להם אישור? לא נראה לי סביר. לדעתי אנשים פשוט מעדיפים לשחק אותה ראש קטן ולא לחשוב בכוחות עצמם, אז הם נותנים לבעלי-הסמכות לחשוב בשבילם.
אגב, אחד האנשים שסרב לשתף פעולה היה מהנדס חשמל. והוא הסביר, אחר-כך, שהוא סירב בגלל הידע המקצועי שהיה לו. הוא ידע, בניסיון אישי, ששוקים חשמליים כאלה זה לא צחוק. וזה מלמד אותנו מהו הפתרון לנהיה עיוורת אחרי סמכויות מפוקפקות: ידע.
ובדיוק את אותן התופעות הפסיכולוגיות ניתן לראות אצל אותם הורים שמתייחסים לילדים האוטיסטים שלהם כאל דפוקים. אפשר לראות, אפילו דרך התגובות שלהם בפורומים, שהם ממש לא רוצים לעשות את מה שהם עושים. בדיוק כמו שפני הנסיונות של מילגרם, הם מזיעים ומתפתלים באי-נחת, אבל בסופו של דבר נכנעים אל מול הבולדוזר הדוהר של הסמכות הפסיכיאטרית (ויש לציין שהבולדוזר הפסיכיאטרי הרבה יותר תקיף ואלים מההתנהלות של בעלי-הסמכות בניסוי מילגרם, שלא עשו דבר מלבד להגיד דברים כמו "אתה חייב להמשיך").
בכל מקרה, גם פה, כמו שם, הפתרון למצב הוא ידע. אם תופסים את ההורים האלה בשלב מוקדם מספיק (עדיף לפני שהפסיכיאטרים בכלל נכנסו לתמונה) ומסבירים להם את הדברים, אז לרובם אין שום בעיה לקלוט.
הבעיה מתחילה כשמדובר בהורה שכבר השקיע כמה שנים בדרך-לא-דרך שאליה גררו אותו הפסיכיאטרים. הורה כזה יצטרך קודם להתמודד עם העובדה שבמשך שנים הוא גרם (לא בכוונה) לילדו סבל בל-יתואר, וזה בכלל לא פשוט. אני לא טוען שזה לחלוטין בלתי-אפשרי, אבל צריך להבין מאיפה בא כאן הקושי, ולהבין אלו תעצומות נפש ואיזה אומץ נדרשים כדי לעשות את הצעד הזה. בעיקר שהלחץ מ"אנשי המקצוע" נמשך כל הזמן, ומנסה לגרור אותם בחזרה למטה.