A N I g M A
New member
אז פשוט ולעניין.
אני מרגישה ריקנות מטורפת, שבחיים לא חשבתי שאני ארגיש. היה לי אחלה שירות צבאי. הוא לא נגמר, אבל הסוף מתקרב ואני בהחלט מרגישה אותו. בחודש-חודשיים האחרונים מילאתי את התפקיד של הקצינה - עד גבול היכולת שלי. זה היה מורט עצבים ומתיש, אבל אהבתי את זה באופן מסוים. אני כזאת, אני אוהבת לחץ, אני אוהבת עבודה (וורקוהולית?
). ועכשיו, באה קצינה חדשה. אני ממש אוהבת אותה. היא נהדרת ומקצועית, ויש את הדיסטנס שאמור להיות איתה. כמו שצריך. הבעיה היא שאני מרגישה כאילו שהיא לקחה לי את התפקיד. זה לא היה התפקיד שלי מלכתחילה, מילאתי את מקומה כי התפקיד שלי הוא ע' רמ"ד, וזה חלק מהעניין. דיברתי איתה, והיא אמרה שבכלל לא הייתי אמורה לעשות תפקיד כזה של רמ"ד, גם לפני שמילאתי את מקומה של הקצינה (הקצינה הקודמת ביזרה בערך את כל המשרד לעשות את העבודה שלה). בקיצור, התפקיד שלי ממש קטן עכשיו - יחסית, ואני מרגישה כאילו אני לא עושה כלום. כמו סתם עוד מש"קית. וכן, היה לי יחס אחר קודם, מכולם. אני לא מרגישה משהו מיוחד ממנה. אולי קצת, אבל בעקרון היא מתייחסת אלי כמו כולן. מצפה שאעשה את אותן מטלות כמו כולן. שינתה לגמרי את התפקיד. היא השאירה את אצלי עוד כמה דברים שהייתי מטפל בהם, אבל זה כל העבודה השחורה... כן, אפשר לקרוא לזה ככה. אין לי סמכות במשרד, אין לי תחום טיפול משמעותי. ולא יודעת, פתאום אני שואלת את עצמי למה נכנסתי לזה, אם כל העניין הוא לשאת את התואר. אני לא עושה שומדבר שמצדיק את זה... לפחות לא משהו שאני מרגישה. פתאום יש לי הרבה חרטות וזה מוזר וקצת מפחיד אותי. ואוף. מבאס אותי לסיים ככה.
אני מרגישה ריקנות מטורפת, שבחיים לא חשבתי שאני ארגיש. היה לי אחלה שירות צבאי. הוא לא נגמר, אבל הסוף מתקרב ואני בהחלט מרגישה אותו. בחודש-חודשיים האחרונים מילאתי את התפקיד של הקצינה - עד גבול היכולת שלי. זה היה מורט עצבים ומתיש, אבל אהבתי את זה באופן מסוים. אני כזאת, אני אוהבת לחץ, אני אוהבת עבודה (וורקוהולית?