אז מי, לכל הרוחות, אשם?!?
קראתי לאחרונה את הספר (עבה, עבה...) "השמש העולה" (ג'יי טולאנד). ספר עב כרס, שמתאר (מנקודת מבט אוהדת או "מבינה", כך הוא כותב במבא) את המהלכים שהובילו למלחמה בין יפאן ובין ארה"ב ואת המלחמה עצמה. הספר מושקע מאד, ולמרות שהוא טוען שהוא אוהד, לא ראיתי "אהדה", אבל ראיתי הבנה לשרשים התרבותיים ולמסורת היפאניים, מה שחסר בספרי היסטוריה רבים שדנים את יפאן בעניים מערביות. אחת הבעיות שיש בדיון על מדינה שאינה שייכת לתרבות המערב, היא שהדיון מתנהל בעיניים (או משקפיים) מערביות, אין הבנה לא לשורש התרבותי, לא למסורת ולא לסגנון של המדינה או העם בו אנו דנים. אם יורשה לי, אני קורא לזה "פרודיאניזם במחקר", משום שכמו פרויד, שקובע מראש עובדה ואחר כך דן אותך לפיה, גם החוקר יוצא מנקודת המוצא המערבית ומשליך ממנה על מושא המחקר. (אני לא מדבר על כל החוקרים, אלא על חלקם בלבד). כעת. בספר עצמו, מספר טולאנד על המשא ומתן שהיה בין יפאן, המפוצצת באוכלוסין וחסרת חומרי הגלם, ובין ארה"ב, זו החזקה, האדירה בעלת חומרי גלם רבים ועצומים. האמריקנים התייחסו בעליונות לבנה ליפאנים לאורך כל הדרך. רוזוולט, למרות שאהב את סין והרבה פחות מכך את יפאן, עוד היה מוכן לשמוע, אך לא כן שר החוץ קורדל האל. הוא ממש לא סבל את היפאנים. שליחי השלום שנשלחו מיפאן לא זכו ליחס אוהד ולארה"ב, בעצם, לא היתה כל כוונה להכנס למשא ומתן. היא רצתה כניעה (כמעט) ללא תנאי מצד יפאן. בו בזמן שארה"ב שלטה בפיליפינים וכו', היא אסרה על יפאן לכבוש שטחים, בטיעון הכל כך חבוט של "חרות" ו"שליטה בעם זר", כאילו והיא עצמה נהגה כך. היה זה כאילו אומרת ארה"ב "מה שמותר לאדם הלבן, אסור לאדם הצבעוני." יפאן לא היתה מוכנה לקבל זאת ולמרות שהקיסר, שומר החותם וראש הממשלה (הנסיך קונויה ואפילו זה שאחריו, הגנרל טוג'ו) היו מוכנים ללכת להסכם שלום ולהכנע כמעט בכל הנקודות הרי שמצד שני היו שלחצו ללכת למלחמה. זה לצד זה המשיכו החתירה לשלום לצד ההכנות למלחמה. אלא, שהאמריקנים, שצותתו לתקשורת היפנית ופענחו את הצופן היפאני, הבינו זאת כאילו והיפאנים מנסים לרמותם. הם לא יכלו להבין את ההכנות למלחמה לצד ההליכה לשלום. ואם ההכנות למלחמה נמשכות, כנראה שהקריאה לשלום באה רק כדי למשוך זמן. היתה שם גם טעות שסופה טראגי. כאשר, באחד השלבים האחרונים של המו"מ, דרשו האמריקנים נסיגה, הבינו זאת היפנים כאילו דורשת ארה"ב נסיגה גם ממנצ'וריה. לכך הם לא היו מוכנים בשום אופן (גם לו רצו הם לא היו יכולים. הצבא לא היה מסכים לעולם). אבל האמריקנים לא התכוונו לזה בכלל. היפאנים ידעו שאין להם סיכוי במלחמה, ולמרות שהגנרלים ניסו לצייר זאת כאילו ואם ינצחו ב"נוק אאוט" במערכה הראשונה - הרי שהנצחון מובטח להם גם במערכות ההמשך, הרי שהקיסר, כאשר ביקש הערכות כוח של שני הצדדים, וקיבל את התשובה שארה"ב חזקה בהרבה, בכל תחום שהוא, אמר "אם כן תהיה זו מלחמת יאוש. הלא כן?!" יפאן היא הדוגמא הטובה ביותר לכך שבדרך כלל הקיצונים מנצחים. כבר רבים עמדו על כך שלמרות שהמרידות שם, ברובם, נכשלו, הרי שמיד לאחר כשלונם נתקבל פחות או יותר הקו בו דגלו המורדים. כאן נמצא אולי אחד ההבדלים הגולים בין המערב ויפאן. ביפאן, מעשה מרד שמטרתו הצלת האומה ("גֶקוֹקוּג'וֹ" כתבתי את זה נכון?) - אין דינו כמרד רגיל, שהרי הכוונה שונה. המערב לא יכול היה להבין את זה. גם לא את היאוש של אומה שאין לה כלום, מלבד שריריה... (בשלב מסוים של המלחמה, שאל הקיסר איך זה שהאמריקנים בנו שדה תעופה תוך זמן קצר מאד בעוד היפאנים נזקקו להרבה יותר ונענה שלאמריקנים כלים מכניים כבדים ואילו ליפאן רק שרירים...) טולאנד טוען גם שהמתרגם האמריקני שתרגם את הציתותים (או את הפניות היפניות) טעה או הזיד ותרגם את המסמכים בצורה שהיתה תוקפנית הרבה יותר מהאמת. כך התפספס לו דבר שהיה הגיוני פחות מכל. מלחמה בין ארה"ב ויפאן. ולמה "הגיוני פחות מכל"? נחזור כמה עשרות שנים אחורה: 1904. יפאן ורוסיה פותחות במלחמה. ארה"ב ניצבת חד משמעית לצד יפאן. איש עסקים אמריקני (יהודי) תורם סכומי עתק ליפאן. רוזוולט (תיאודור) מביא את הצדדים למשא ומתן בו הוא נוטה חד משמעית לטובת יפאן, כאשר זו נתקעת במלחמת חפירות ללא הכרעה. לאורך כל הדרך, עד שפשתה גם בארה"ב "הסכנה הצהובה", היו בין יפאן וארה"ב קשרים מצוינים. בכתובים היפאניים אפשר למצא יותר מפעם אחת מן תמיהה עצמית, משהו כמו "דווקא ארה"ב עושה לנו את זה?". בסוף, ואת זה כולם יודעים, פרצה מלחמה ללא הכרזה. בעוד השגריר נומורה ושליח השלום יושבים אצל האל כדי לבשר לו שהמו"מ נפסק, כבר הוטלו פצצות על פרל הארבור. המלחמה החלה, מלחמה בה ליפאן לא היה סיכוי לנצח. מלחמה שהסתיימה במה שכבר נידון יותר מפעם אחת כאן בפורום. הטלת פצצות אטום על הירושימה ונאגסאקי. אבל עוד קודם לכן כבר הגיעה יפאן למסקנה שאין סיכוי לשלום. עוד קודם לכן הפך באמת המו"מ לכיסוי להכנות למלחמה. הדיפלומט היפאני שהיה אשם יותר מכל בהתדרדרות היחסים בין יפן לארה"ב, היה מצ'ואיסט משהו ויש אומרים, קצת משוגע. היה זה מטסואוקה, מי שחתם על הסכם אי לוחמה עם סטאלין. "היטלר סח למוסוליני בחשדנות שמטסואוקה, חרף היותו נוצרי, 'מקריב קרבנות לאלים פאגאניים', ומשלב את 'הצביעות של מסיונר אמריקני נוצרי עם העורמה של בן אסיה יפאני'" (ג'ונסון, היסטורה של הזמן המודרני). אחרי כנס קישור אחד העיר שר הצי "שר החוץ אינו שפוי, נכון?" מטסואוקה נהג לפזר התבטאויות "גבריות" (דומני שכך הוא הגדיר אותן) בגנותה של ארה"ב, מסרב להבין שהתנהגות זו מתפרשת בארה"ב כהתנגות לשלום ושהיא מחריפה את היחסים המתדרדרים ממילא. אבל מטסואוקה, שגדל בארה"ב, היה שבוי בקונספציה. "אני מכיר את ארה"ב שלי" נהג לומר. מומחים או לא, הם לא מכירים את אמריקה *האמיתית* אותה רק אני מכיר... וכאשר הצד שכנגד, רוזוולט, שקרא שדרים שכתב מטסואוקה כשר חוץ, תודות לפיצוח הצופן, חשב שהם "מוצרים של מוח מופרע קשות", הרי שכמובן התוצאה לא היתה טובה. כאן החלה הנסיגה הישירה שסופה בהפצצת פרל הרבור או, אם תרצו, בהטלת פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי. והשאלה היא: האם באמת, לאור השוני, לאור כל ההבדלים המנטליים (ואולי אפילו: לאור הצביעות האמריקנית, לאור שנאת הזרים שהתפתחה שם) היה סיכוי למשא ומתן או שמתחילתו היה זה נתיב שסופו מלחמה? הערת אגב: אחרי שפרצה המלחמה, הוגלו אמריקנים ממוצא יפני רבים שגרו בחופים, אל תוך הארץ. כמעט איש לא נשא קול בזכותם ומי שכן הרים קול, הושתק. ניסיון לנהוג באותה מידה עם אמריקנים ממוצא גרמני או איטלקי, נגדעו מיד, עקב הרעש שקם. וזה, למרות שכל הגורמים טענו שרוב היפנים האמריקנים נאמנים, ואפשר לסנן מתוכם את אותם שאינם נאמנים... סליחה על האורך...
קראתי לאחרונה את הספר (עבה, עבה...) "השמש העולה" (ג'יי טולאנד). ספר עב כרס, שמתאר (מנקודת מבט אוהדת או "מבינה", כך הוא כותב במבא) את המהלכים שהובילו למלחמה בין יפאן ובין ארה"ב ואת המלחמה עצמה. הספר מושקע מאד, ולמרות שהוא טוען שהוא אוהד, לא ראיתי "אהדה", אבל ראיתי הבנה לשרשים התרבותיים ולמסורת היפאניים, מה שחסר בספרי היסטוריה רבים שדנים את יפאן בעניים מערביות. אחת הבעיות שיש בדיון על מדינה שאינה שייכת לתרבות המערב, היא שהדיון מתנהל בעיניים (או משקפיים) מערביות, אין הבנה לא לשורש התרבותי, לא למסורת ולא לסגנון של המדינה או העם בו אנו דנים. אם יורשה לי, אני קורא לזה "פרודיאניזם במחקר", משום שכמו פרויד, שקובע מראש עובדה ואחר כך דן אותך לפיה, גם החוקר יוצא מנקודת המוצא המערבית ומשליך ממנה על מושא המחקר. (אני לא מדבר על כל החוקרים, אלא על חלקם בלבד). כעת. בספר עצמו, מספר טולאנד על המשא ומתן שהיה בין יפאן, המפוצצת באוכלוסין וחסרת חומרי הגלם, ובין ארה"ב, זו החזקה, האדירה בעלת חומרי גלם רבים ועצומים. האמריקנים התייחסו בעליונות לבנה ליפאנים לאורך כל הדרך. רוזוולט, למרות שאהב את סין והרבה פחות מכך את יפאן, עוד היה מוכן לשמוע, אך לא כן שר החוץ קורדל האל. הוא ממש לא סבל את היפאנים. שליחי השלום שנשלחו מיפאן לא זכו ליחס אוהד ולארה"ב, בעצם, לא היתה כל כוונה להכנס למשא ומתן. היא רצתה כניעה (כמעט) ללא תנאי מצד יפאן. בו בזמן שארה"ב שלטה בפיליפינים וכו', היא אסרה על יפאן לכבוש שטחים, בטיעון הכל כך חבוט של "חרות" ו"שליטה בעם זר", כאילו והיא עצמה נהגה כך. היה זה כאילו אומרת ארה"ב "מה שמותר לאדם הלבן, אסור לאדם הצבעוני." יפאן לא היתה מוכנה לקבל זאת ולמרות שהקיסר, שומר החותם וראש הממשלה (הנסיך קונויה ואפילו זה שאחריו, הגנרל טוג'ו) היו מוכנים ללכת להסכם שלום ולהכנע כמעט בכל הנקודות הרי שמצד שני היו שלחצו ללכת למלחמה. זה לצד זה המשיכו החתירה לשלום לצד ההכנות למלחמה. אלא, שהאמריקנים, שצותתו לתקשורת היפנית ופענחו את הצופן היפאני, הבינו זאת כאילו והיפאנים מנסים לרמותם. הם לא יכלו להבין את ההכנות למלחמה לצד ההליכה לשלום. ואם ההכנות למלחמה נמשכות, כנראה שהקריאה לשלום באה רק כדי למשוך זמן. היתה שם גם טעות שסופה טראגי. כאשר, באחד השלבים האחרונים של המו"מ, דרשו האמריקנים נסיגה, הבינו זאת היפנים כאילו דורשת ארה"ב נסיגה גם ממנצ'וריה. לכך הם לא היו מוכנים בשום אופן (גם לו רצו הם לא היו יכולים. הצבא לא היה מסכים לעולם). אבל האמריקנים לא התכוונו לזה בכלל. היפאנים ידעו שאין להם סיכוי במלחמה, ולמרות שהגנרלים ניסו לצייר זאת כאילו ואם ינצחו ב"נוק אאוט" במערכה הראשונה - הרי שהנצחון מובטח להם גם במערכות ההמשך, הרי שהקיסר, כאשר ביקש הערכות כוח של שני הצדדים, וקיבל את התשובה שארה"ב חזקה בהרבה, בכל תחום שהוא, אמר "אם כן תהיה זו מלחמת יאוש. הלא כן?!" יפאן היא הדוגמא הטובה ביותר לכך שבדרך כלל הקיצונים מנצחים. כבר רבים עמדו על כך שלמרות שהמרידות שם, ברובם, נכשלו, הרי שמיד לאחר כשלונם נתקבל פחות או יותר הקו בו דגלו המורדים. כאן נמצא אולי אחד ההבדלים הגולים בין המערב ויפאן. ביפאן, מעשה מרד שמטרתו הצלת האומה ("גֶקוֹקוּג'וֹ" כתבתי את זה נכון?) - אין דינו כמרד רגיל, שהרי הכוונה שונה. המערב לא יכול היה להבין את זה. גם לא את היאוש של אומה שאין לה כלום, מלבד שריריה... (בשלב מסוים של המלחמה, שאל הקיסר איך זה שהאמריקנים בנו שדה תעופה תוך זמן קצר מאד בעוד היפאנים נזקקו להרבה יותר ונענה שלאמריקנים כלים מכניים כבדים ואילו ליפאן רק שרירים...) טולאנד טוען גם שהמתרגם האמריקני שתרגם את הציתותים (או את הפניות היפניות) טעה או הזיד ותרגם את המסמכים בצורה שהיתה תוקפנית הרבה יותר מהאמת. כך התפספס לו דבר שהיה הגיוני פחות מכל. מלחמה בין ארה"ב ויפאן. ולמה "הגיוני פחות מכל"? נחזור כמה עשרות שנים אחורה: 1904. יפאן ורוסיה פותחות במלחמה. ארה"ב ניצבת חד משמעית לצד יפאן. איש עסקים אמריקני (יהודי) תורם סכומי עתק ליפאן. רוזוולט (תיאודור) מביא את הצדדים למשא ומתן בו הוא נוטה חד משמעית לטובת יפאן, כאשר זו נתקעת במלחמת חפירות ללא הכרעה. לאורך כל הדרך, עד שפשתה גם בארה"ב "הסכנה הצהובה", היו בין יפאן וארה"ב קשרים מצוינים. בכתובים היפאניים אפשר למצא יותר מפעם אחת מן תמיהה עצמית, משהו כמו "דווקא ארה"ב עושה לנו את זה?". בסוף, ואת זה כולם יודעים, פרצה מלחמה ללא הכרזה. בעוד השגריר נומורה ושליח השלום יושבים אצל האל כדי לבשר לו שהמו"מ נפסק, כבר הוטלו פצצות על פרל הארבור. המלחמה החלה, מלחמה בה ליפאן לא היה סיכוי לנצח. מלחמה שהסתיימה במה שכבר נידון יותר מפעם אחת כאן בפורום. הטלת פצצות אטום על הירושימה ונאגסאקי. אבל עוד קודם לכן כבר הגיעה יפאן למסקנה שאין סיכוי לשלום. עוד קודם לכן הפך באמת המו"מ לכיסוי להכנות למלחמה. הדיפלומט היפאני שהיה אשם יותר מכל בהתדרדרות היחסים בין יפן לארה"ב, היה מצ'ואיסט משהו ויש אומרים, קצת משוגע. היה זה מטסואוקה, מי שחתם על הסכם אי לוחמה עם סטאלין. "היטלר סח למוסוליני בחשדנות שמטסואוקה, חרף היותו נוצרי, 'מקריב קרבנות לאלים פאגאניים', ומשלב את 'הצביעות של מסיונר אמריקני נוצרי עם העורמה של בן אסיה יפאני'" (ג'ונסון, היסטורה של הזמן המודרני). אחרי כנס קישור אחד העיר שר הצי "שר החוץ אינו שפוי, נכון?" מטסואוקה נהג לפזר התבטאויות "גבריות" (דומני שכך הוא הגדיר אותן) בגנותה של ארה"ב, מסרב להבין שהתנהגות זו מתפרשת בארה"ב כהתנגות לשלום ושהיא מחריפה את היחסים המתדרדרים ממילא. אבל מטסואוקה, שגדל בארה"ב, היה שבוי בקונספציה. "אני מכיר את ארה"ב שלי" נהג לומר. מומחים או לא, הם לא מכירים את אמריקה *האמיתית* אותה רק אני מכיר... וכאשר הצד שכנגד, רוזוולט, שקרא שדרים שכתב מטסואוקה כשר חוץ, תודות לפיצוח הצופן, חשב שהם "מוצרים של מוח מופרע קשות", הרי שכמובן התוצאה לא היתה טובה. כאן החלה הנסיגה הישירה שסופה בהפצצת פרל הרבור או, אם תרצו, בהטלת פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי. והשאלה היא: האם באמת, לאור השוני, לאור כל ההבדלים המנטליים (ואולי אפילו: לאור הצביעות האמריקנית, לאור שנאת הזרים שהתפתחה שם) היה סיכוי למשא ומתן או שמתחילתו היה זה נתיב שסופו מלחמה? הערת אגב: אחרי שפרצה המלחמה, הוגלו אמריקנים ממוצא יפני רבים שגרו בחופים, אל תוך הארץ. כמעט איש לא נשא קול בזכותם ומי שכן הרים קול, הושתק. ניסיון לנהוג באותה מידה עם אמריקנים ממוצא גרמני או איטלקי, נגדעו מיד, עקב הרעש שקם. וזה, למרות שכל הגורמים טענו שרוב היפנים האמריקנים נאמנים, ואפשר לסנן מתוכם את אותם שאינם נאמנים... סליחה על האורך...
