אז מוות

[y e t i]

הלאה ..

 

[y e t i]

מצא לו מקום לנוח קצת ..

 

[y e t i]

וכך הוא אמור להראות

בעוד כמה שבועות .. וזהו .

 

[ToryMaster]

איז'יבובו!

מותר לאדם פרטי להחזיק בז בארצנו? לא שאני מתכננת, סתם אף פעם לא שמעתי דבר כזה.

 

[y e t i]

לא , זאת ציפור מוגנת .

עוד לא חשבתי מה לעשות איתו .. בכול מקרה בעולם , בעיקר במזה"ת יש שימוש רב באילוף בזים ונצים כספורט תחרותי . תראי את המאלף הזה : http://www.youtube.com/watch?v=AH8pT9ZsmQU

 

[ToryMaster]

שמעתי על דברים כאלו, פשוט לא בארץ

יצרת קשר עם וטרינר? אולי בבית החולים הוטרינרי ידעו לכוון.

 

[y e t i]

ובמעבר חד ..

 

[ToryMaster]

../images/Emo6.gif

תמיד כשאני רואה כלב כזה עולה לי הפרצוף המבט הכי מטומטם בעולם, משהו כמו הומר סימפסון כשהוא אומר Doh, לא ברור למה, הם פשוט קורעים אותי מצחוק.

 

[נרקי]

חלק מהחיים!../images/Emo121.gif

מעפר באנו ולעפר נשוב

אין מה לעשות. מתישהו גם אני אצטרך לפנות את המקום שלי למישהו אחר שיוולד מתישהו

וואה וואה מקווה שזה יקרה בעוד 90 שנה

 

[y e t i]

90 זה יותר מידיי.

ביום שאני אזדקק לסיוע של גורם אחר , שיאכיל אותי יחתל אותי וכד"ו , נשבע לך , אני לוקח את yeti עולה על ההר הכי גבוה והכי תלול בארץ ויורד את כולו בלי ברקסים . ובנימה יותר רצינית , לא מזמן אושר חוק "המתת חסד" , החוק מאפשר לחולים כרוניים לחרוץ את גורלם , אני בעדו וסביר להניח שאחתום עליו בבוא העת .

 

[נרקי]

../images/Emo6.gif

אני מעדיפה לחיות כל עוד נפשי בי.. אם אני אמות זה כי אלוקים החליט.. ולא אף אחד אחר. אפילו לא אני

 

[y e t i]

חשבתי ככה בעבר ..

בימי הילדות כילד דתי עם כול הדיבורים בבית על אמונה ודת. היום לא נותנים לחיות לסבול , מעדיפים להרדים אותם , ראוי לתת לבני אדם את הזכות הזאת ואת החופש לבחור בין לסבול בחיים או למות בכבוד . לפני שבועיים בערך מתנדבת אצלנו איבדה את אחיה, חולה CP בן 12 , הילד עצמו במשך כול חייו סבל המון , רוב זמנו היו מונשם , בחלק מהזמן מפרכס ,וכול שני וחמישי בבי"ח , עם חסמים בכלי הנשימה ,בקצ סיפור עצוב . בלוייה עצמה כול הסובבים בוכים ומתאבלים , חוץ מההורים ואחותו המתנדבת שלנו , שציינתי את האיפוק שלה בזמן הלוייה היא אמרה לי בדיוק את מה שכתבתי קודם .

 

[ToryMaster]

סלחי לי עם המסיונריות

מהודעתך נובע שאת כן מאמינה באלוהים, אז אני מרשה לעצמי לשאול - את חושבת שאת מסוגלת להחליט משהו נגד רצוןאלוהים?

 

[נרקי]

אני מחליטה הכל בחיים שלי

ואלוקים מדריך אותי ומכוון אותי. אבל הזמן שבוא אלך לעולמי.. זה הוא יקבע מתי. לא אני ולא המשפחה שלי.. ככה שאם אני יצטרך שינשימו אותי. מקווה שזה לא יקרה.. מעדיפה שאלוקים יקטוף אותי מאשר לסבול עם כל זה

 

[ToryMaster]

זה לא עונה לי לשאלה ../images/Emo3.gif

את חושבת שאם המשפחה שלך תחליט לא לנתק אותך מהמכונות, זה יהיה בניגוד להחלטה של אלוהים שהגיע זמנך?

 

[נרקי]

כן

לדעתי אם אלוקים רוצה הוא יקח אותי.. אף אחד לא צריך לנסות לעצור את זה.

מה עוזר לחיות עם מכשירים?? רק סבל

 

[ToryMaster]

אז לבני אדם יש את הכוח לעצור את אלוהים?

 

[נרקי]

לזמן מה. כן...

אלוקים לא שולט עלינו לגמריי. אומנם הוא ברא אותנו. אבל הוא לא שולט על הרצונות שלנו..

 

[ToryMaster]

יש רצונות ויש רצונות

יש רצון כמו "אני רוצה לקנות את הספר הזה" ויש רצון כמו "אנחנו רוצים שהיא תחיה", שזה משהו קצת יותר קיומי וקצת יותר גדול, ואם אלוהים רוצה שנמות, אני לא מסוגלת להבין איך מישהו שמאמין, חושב שהרצון הקטן שלנו יכול להתחרות ברצון האדיר של אלוהים.

 

[מותר לי]

כבר לא מפחיד ולא מלחיץ...

בפעם הראשונה באתי איתו במגע קרוב וכואב מאד בגיל 11 (עד אז פשוט לא ידעתי מה זה, והיה לי דיי מובן מאליו שאנשים מתים ונקברים...), סבא שלי שהיה אצלי דמות מאד אהובה ונערצת נפטר... התחלתי לראות אותו קמל מול העיניים, התהליך היה מהיר מאד, ובשלב שכבר הגיע לבי"ח לא הרשו לי לבקר אותו, תמיד אמרו לי "פעם אחרת", ואני בסתר ליבי, גם אם הדחקתי, ידעתי שפעם אחרת לא תהיה... ואכן כך היה... גם ללוויה לא הרשו לי להגיע, וברוב השבעה הרחיקו אותי מביתו. ביומיים האחרונים כשהגעתי (וגם זה רק בגלל ההתעקשות שלי) התחלתי להבין מה קורה...ולקח לי שנה שלמה להתאושש... כמה שנים מאוחר יותר חברה של אחותי הקטנה נהרגה בתאונת דרכים מזעזעת, היא היתה גם שכנה שלנו, והתקשתי להבין איך זה שהיו 6 אנשים בתאונה, אבל דווקא היא, ילדה קטנה כל כך (בת 4), דווקא היא היתה צריכה למות! מה שהיה מזעזע יותר- התאונה היתה מס' ימים לאחר שאם המשפחה ילדה בן, היא נפצעה אנושות, ובזמן שעזבו אותה בבי"ח כדי ללכת לברית (שנערכה בסמוך כדי לצמצם את הזמן שתישאר לבד) בדיוק בזמן הזה היא נפטרה

באותה שנה נפטרה בפיתאומיות הגננת של אחותי, יום אחד אמרו להורים שהבת שלה תחליף אותה בגן כי היא מאושפזת, ושבוע אחרי היא נפטרה (גן פרטי)... כמה שנים אחרי- סבתא שלי נפטרה. אז כבר הייתי מאופקת יותר, לא שידרתי כלפי חוץ את הרגשות שלי, באותו יום היתה לי בתיכון שיעור במגמת ריתמוזיקה ולמדנו על החיות, ואחרי שהודיעו לי שהיא נפטרה כל השירים על האנקורים, הצפרדעים, החסידות, הקנגרו, הפילים, החתולים... הכל קפץ לי בראש והתנגן ברימיקס עצבני, העיקר לא לחשוב על המוות... ומאותו יום למשך חצי שנה לא העזתי לגעת בשירים בנושא החיות... אחר כך הבנתי ש-מוות זה חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא יכול להגיע לכל אחד, בכל גיל ובכל סיטואציה... בשנה אחת, שני אבות של שתי חברות נפטרו (גרתי במקום שכולם מכירים את כולם, כך שאם מישהו נפטר זה לא היה "עוד שם בלוח מודעות" אלא בנ"א שהיה חי ונושם עד לאותו רגע), שתי אמהות של שתי חברות נוספות, ילדתה בת 11 שטבעה למוות בבריכה ותינוקת בת 8 חוד' שנולדה עם מום בלב שכל הישוב החזיק בשבילה אצבעות שאכן תתגבר על הניתוחים ותבריא... ויום אחד ישבתי וניהלתי דיון מעמיק עם עצמי, פחדתי למות, פחדתי שיקרה לי משהו, שגם לי יעשו לוויה, שגם אותי יקברו יום אחד... אבל אז נזכרתי שכבר סיכמתי עם עצמי שהמוות יכול להגיע לכל אחד ובכל מצב, ו"כל אחד" זה כולל גם אותי, אז לפחד מהמוות לא ממש יעזור לי ולא יקדם אותי לשום מקום. מה כן? להתחיל לחיות, להנות מהחיים כמו שאני יכולה, והגעתי למצב שמוות לא מאיים עלי, אם יבואו ויגידו לי "או שאת עושה X או שאני הורג אותך", ואני יודעת ש-X זה דבר שאסור לי לעשות, אז לא אפעל מתוך פחד ואעשה אותו רק בגלל שהאופציה השניה זו מוות... (ואגב- הייתי כבר בסיטואציה הזאת, פרשתי ידיים לצדדים ואמרתי "הנה, אני מולך, אתה יכול לירות בי!" התכוונתי לכך בכל הרצינות, וזה מאד הרתיע את הצד השני שאיים ופשוט עזב אותי...) אמאל'ה יצא ארוך

ומה בשורה התחתונה? מוות זה לא דבר מלחיץ או מפחיד, אין עניין של "טוב או רע", זה פשוט חלק מהחיים