הייתי צועקת שמוות ורוד זה כייף מלא-
אבל תכלס, מוות של קרובים זה לאכייף בכלל. זה שזה חלק מהחיים אין ספק, חיים נוצרים וחיים מסתיימים, אבל זה כואב כשאת מכירה את האנשים. זה כואב מאד כשהם היו חלק ממך ופתאום אין את החלק הזה יותרו צריך ללמוד להתמודד עם זה.. אני לא מדברת על שכן או מישהו שהיה איתי לפני X זמן ואנחנו לא בקשר חוץ מ"שלום שלום", אני מדברת על קשר משפחתי/חברי שפתאום נגדע, בלי שהיית מוכנה [וגם אם כן - נגיד מחלה, זה עדיין נורא קשה להשלים את ה"חסר" הזה]. אני אישית נשברתי בשני מקרי מוות, אבל דווקא בזכותם הבנתי שעם מה שיש צריך להתמודד ובגלל זה קל לי לשמוע הרבה יותר על אנשםי שמתו [ואני שומעת דיי הרבה לצערי]. זה כואב לי מאד, אבל אני יודעת איך להתמודד עם אותו כאב. [ואת,] [אני אוהבת אותך מלא מלא מלא] [הכי שאפשר] *החלק שנכתב בסוגריים הכי חשוב*
