אז מה עושים?
(מכל הפורומים שיכולתי לכתוב את זה,החלטתי לכתוב את זה בפורום הזה,הוא הפורום הכי חמים והכי נותן הרגשה של טוב וקבלה שיש-רן,כל הכבוד לך על הפורום הזה,באמת.) אז מה עושים,שכל פעם שאני קמה והולכת,תמיד אני חוזרת? מה עושים,שכל שיר שני ברדיו,בפלייליסט,או סתם ברקע,זה אנחנו? מה עושים,שאת מראה אהבה,מדברת אהבה,אבל מפחדת כ"כ? כואב לי כ"כ עכשיו,שאני מסתכלת אחורה...כמה עברנו ביחד-אני הצלתי לך את החיים,אני הפכתי לך את החיים ב180 מעלות אני האהבה הראשונה והיחידה שלך.כל פעם שיש לך בת זוג אחרת,את לא אומרת כלום,אבל אני מכירה את הטון דיבור שלך,איך שמתי שאני שואלת איפה את,את עונה בקול הזה"סתם,חברה".אני יודעת ישר שזו בת זוג חדשה,בת זוג חדשה שכל פעם שהיא שומעת את השם שלי יוצא מהפה שלך,מחליפה צבעים ומתבלבלת.מה שהן לא מבינות בהתחלה,אבל מאוחר יותר מאוד מתבהר,שאת מפחדת מאהבת אמת,את מפחדת מכמה רע יכול לצאת מאהבה אמת-את לא חושבת בכלל על כמה טוב יכול לצאת...על כמה הקשר בנינו היה יכול להיות מדהים,במקום הקשר הזה של הרצון החזק והמתגבר להיות אחת עם השניה-וההבנה שזה לא יקרה-או שבעצם כן? אי אפשר לדעת איתך...את מכאיבה לי כ"כ...אני מאמינה באהבה אין בנאדם שמאמין יותר ממני באהבה...אז איך יכול להיות שהאהבה הכי גדולה שהרגשתי,ועדיין מרגישה...לא מקיימת את עצמה?למה זה חייב להיות עם כ"כ הרבה סבל?למה את לא לוקחת סיכון...בשבילי?את כל החיים שלי...ואני כל החיים שלך...אני תמיד מקום ראשון אצלך ואת תמיד מקום ראשון אצלי...ממה את כ"כ מפחדת?את יודעת שאני שם...ושאני אף פעם לא אעזוב אותך באמת...אפילו שהרבה פעמים קמתי והלכתי...כי לא יכולתי כבר לעמוד על הרגליים מרוב אהבה...ורצון וכמיהה...שאני מתסכלת על השנה האחרונה שעברה עלינו...על כל הלילות שלא ישנתי בשבילך.. על כל שיחת טלפון או ההודעה לפנות בוקר...על כל שיחה מהשעות המאוחרות של הלילה לשעות המוקדמות של הבוקר...לכל לילה שלנו ביחד...לכל פעם שהיית צריכה אותי ואני עזבתי את הכל ובאתי,כל פעם שהתקשרת אלי בוכה בגלל השטויות שהכנסת את עצמך עם הבנות זוג שלך...על כל רגע מקסים ומדהים וכל מבט מהמם ואוהב שהיית נותנת לי פעם בכמה זמן,שנכנעת לאהבה הזאת, ששכחת לכמה רגעים מהפחד העצום שהורס אותך. ביום הזה שבאתי,ואת היית אחרי כמה כדורים...ישבנו מול הים..והאהבה נשפכה ממך...זה כואב לי. זה כואב לי להרגיש את כל האהבה הזאת...אני לא רוצה אף אחת אחרת..אני לא רואה אף אחת אחרת..וגם לא אף אחד לצורך העניין...זה תמיד היה את.אני לא יכולתי לבקש משהו יותר מושלם ממך... אני מצטערת על כל הפעמים שפגעתי בך...ואני מצטערת על כל הפעמים שאת פגעת בי...שכמו ששתינו יודעות היו רבות יותר. אז הפעם זאת את שוויתרת עליי... וזה כואב..זה כואב כ"כ...הכל כ"כ כואב...וזה היה יכול להיות כ"כ שונה אם היית נותנת לי עוד הזדמנות.. במקום לפסול אותי על ההתחלה... אני אוהבת אותך. אני רוצה אותך. את החיים שלי... איך אפשר בלעדייך?
(מכל הפורומים שיכולתי לכתוב את זה,החלטתי לכתוב את זה בפורום הזה,הוא הפורום הכי חמים והכי נותן הרגשה של טוב וקבלה שיש-רן,כל הכבוד לך על הפורום הזה,באמת.) אז מה עושים,שכל פעם שאני קמה והולכת,תמיד אני חוזרת? מה עושים,שכל שיר שני ברדיו,בפלייליסט,או סתם ברקע,זה אנחנו? מה עושים,שאת מראה אהבה,מדברת אהבה,אבל מפחדת כ"כ? כואב לי כ"כ עכשיו,שאני מסתכלת אחורה...כמה עברנו ביחד-אני הצלתי לך את החיים,אני הפכתי לך את החיים ב180 מעלות אני האהבה הראשונה והיחידה שלך.כל פעם שיש לך בת זוג אחרת,את לא אומרת כלום,אבל אני מכירה את הטון דיבור שלך,איך שמתי שאני שואלת איפה את,את עונה בקול הזה"סתם,חברה".אני יודעת ישר שזו בת זוג חדשה,בת זוג חדשה שכל פעם שהיא שומעת את השם שלי יוצא מהפה שלך,מחליפה צבעים ומתבלבלת.מה שהן לא מבינות בהתחלה,אבל מאוחר יותר מאוד מתבהר,שאת מפחדת מאהבת אמת,את מפחדת מכמה רע יכול לצאת מאהבה אמת-את לא חושבת בכלל על כמה טוב יכול לצאת...על כמה הקשר בנינו היה יכול להיות מדהים,במקום הקשר הזה של הרצון החזק והמתגבר להיות אחת עם השניה-וההבנה שזה לא יקרה-או שבעצם כן? אי אפשר לדעת איתך...את מכאיבה לי כ"כ...אני מאמינה באהבה אין בנאדם שמאמין יותר ממני באהבה...אז איך יכול להיות שהאהבה הכי גדולה שהרגשתי,ועדיין מרגישה...לא מקיימת את עצמה?למה זה חייב להיות עם כ"כ הרבה סבל?למה את לא לוקחת סיכון...בשבילי?את כל החיים שלי...ואני כל החיים שלך...אני תמיד מקום ראשון אצלך ואת תמיד מקום ראשון אצלי...ממה את כ"כ מפחדת?את יודעת שאני שם...ושאני אף פעם לא אעזוב אותך באמת...אפילו שהרבה פעמים קמתי והלכתי...כי לא יכולתי כבר לעמוד על הרגליים מרוב אהבה...ורצון וכמיהה...שאני מתסכלת על השנה האחרונה שעברה עלינו...על כל הלילות שלא ישנתי בשבילך.. על כל שיחת טלפון או ההודעה לפנות בוקר...על כל שיחה מהשעות המאוחרות של הלילה לשעות המוקדמות של הבוקר...לכל לילה שלנו ביחד...לכל פעם שהיית צריכה אותי ואני עזבתי את הכל ובאתי,כל פעם שהתקשרת אלי בוכה בגלל השטויות שהכנסת את עצמך עם הבנות זוג שלך...על כל רגע מקסים ומדהים וכל מבט מהמם ואוהב שהיית נותנת לי פעם בכמה זמן,שנכנעת לאהבה הזאת, ששכחת לכמה רגעים מהפחד העצום שהורס אותך. ביום הזה שבאתי,ואת היית אחרי כמה כדורים...ישבנו מול הים..והאהבה נשפכה ממך...זה כואב לי. זה כואב לי להרגיש את כל האהבה הזאת...אני לא רוצה אף אחת אחרת..אני לא רואה אף אחת אחרת..וגם לא אף אחד לצורך העניין...זה תמיד היה את.אני לא יכולתי לבקש משהו יותר מושלם ממך... אני מצטערת על כל הפעמים שפגעתי בך...ואני מצטערת על כל הפעמים שאת פגעת בי...שכמו ששתינו יודעות היו רבות יותר. אז הפעם זאת את שוויתרת עליי... וזה כואב..זה כואב כ"כ...הכל כ"כ כואב...וזה היה יכול להיות כ"כ שונה אם היית נותנת לי עוד הזדמנות.. במקום לפסול אותי על ההתחלה... אני אוהבת אותך. אני רוצה אותך. את החיים שלי... איך אפשר בלעדייך?
