אז מה הסיפור כאן?
- פותח הנושא נועם סטאריק
- פורסם בתאריך
theshahars
New member
היי נועם
(אני לא קבועה פה, "יוצאת" קשישה יחסית שמעיינת ומתעניינת..) אני רוצה לומר לך, שהיו לי שלבים בהם הייתי אטומה להוריי לחלוטין, כעסתי הותשתי בכיתי צרחתי שנאתי הייתי בטוחה ששונאים אותי וכו' וכו'. וכל שלב היה חשוב לעצמו ובעל משמעות. אם "על ההתחלה" הייתי מבינה אותם, לא היה לי זמן וכוח להבין את עצמי. ולא פלא שההכרה הזו באה לך 4 שנים אחרי, ולא פלא שמישהו כתב שם "מצערים את ההורים ורק אחרי כמה שנים קולטים מה עשו". יש שלבים וצעדים אגואיסטיים בחיים. שלבים שבהם מותר, רצוי ואולי חובה לראות רק את עצמך. וכשכוחות הנפש שלך חשים שהם יכולים לעמוד בזה, אתה כבר רואה לבד את האחרים. שחר
(אני לא קבועה פה, "יוצאת" קשישה יחסית שמעיינת ומתעניינת..) אני רוצה לומר לך, שהיו לי שלבים בהם הייתי אטומה להוריי לחלוטין, כעסתי הותשתי בכיתי צרחתי שנאתי הייתי בטוחה ששונאים אותי וכו' וכו'. וכל שלב היה חשוב לעצמו ובעל משמעות. אם "על ההתחלה" הייתי מבינה אותם, לא היה לי זמן וכוח להבין את עצמי. ולא פלא שההכרה הזו באה לך 4 שנים אחרי, ולא פלא שמישהו כתב שם "מצערים את ההורים ורק אחרי כמה שנים קולטים מה עשו". יש שלבים וצעדים אגואיסטיים בחיים. שלבים שבהם מותר, רצוי ואולי חובה לראות רק את עצמך. וכשכוחות הנפש שלך חשים שהם יכולים לעמוד בזה, אתה כבר רואה לבד את האחרים. שחר
theshahars
New member
סוטה!!! ../images/Emo67.gif
גם קשישה גם נשואה... בחיי, היוצאים של היום...
גם קשישה גם נשואה... בחיי, היוצאים של היום...
אייזק
יש לי רק עוד כמה דברים להוסיף, נכון זה נורא ואיום. כמו בגידה, התפרקות של חלומות, בושה שמובנית בתוך התאים של האנשים האלו שחיים חיי קהילה. היום כשאני רק מתקרב לאיזור של חרדים אני מיד מרגיש את התחושות האלו שמשהו לא בסדר עם הלבוש שלי, או התנועות שלי, ואיך אני נראה ומרגיש ומדבר. זה הרי כל כך חזק, ופתאום קורה הסיוט הכי גדול של כל אב ואם חרדית, הבן מתפקר. במה טעינו? ואם הם באמת היו הורים גרועים ויש להם טיפטיפה יושר פנימי, איך אפשר לעמוד בעוצמת הכאב של ההכרה הזו. שהם באמת אשמים. הרי גם כשאנשים לא אשמים בכלל, כשקורה משהו, הם מיד לוקחים את האשמה על עצמם והאשמה הזו כואבת יותר מהאובדן עצמו. ואנחנו הילדים (לא חשוב באיזה גיל) לא מאשימים אותם. אתם לא אשמים! גם הורים גרועים לא אשמים בחזרה בשאלה, היכולת שיש לילדים שלכם לעשות בחירה, לשנות, להיות אמיצים בשביל האמונות שלהם. לא להתאבד או לשקוע בדיכאון, בגלל דברים נוראים שקרו להם, ואולי אתם חלק מאותם דברים, אלא לבחור בחיים, זה מראה שבכל זאת נתתם להם משהו טוב. יש לי הרבה אמפתיה אליכם/ן. הרי החלומות העמוקים ביותר של כל אחד מאיתנו קשורים לילדים שלו. ובום. טראח. ועוד כמה מילים אישיים: את השלב הזה שבו אני רוצה שהם יקבלו אותי, עברתי. כבר התאבלתי על אובדן ההורים שלי, כבר כעסתי את כל הכעסים שלי, כבר קיללתי את כל הקללות שהיו לי וגם ניתקתי קשר לזמן רב. והגיע היום שבו כבר לא היה מקום להאשמות, נרגעתי והבנתי איך שכולנו בני אדם. כולנו שבוים בהתניות של עצמנו, והחברה שלנו. לאט לאט חזר הקשר, ההורים שלי כבר לא בבית הקברות, אני לא מקלל ולא כועס, וכשאני הפסקתי עם זה וכשאני מצאתי את הכוחות שלי לקבל, גם הם, איכשהו, קיבלו את הכוחות שלהם להיות איתי בקשר בלי לנסות לשכנע אותי בצדקת דרכם.
יש לי רק עוד כמה דברים להוסיף, נכון זה נורא ואיום. כמו בגידה, התפרקות של חלומות, בושה שמובנית בתוך התאים של האנשים האלו שחיים חיי קהילה. היום כשאני רק מתקרב לאיזור של חרדים אני מיד מרגיש את התחושות האלו שמשהו לא בסדר עם הלבוש שלי, או התנועות שלי, ואיך אני נראה ומרגיש ומדבר. זה הרי כל כך חזק, ופתאום קורה הסיוט הכי גדול של כל אב ואם חרדית, הבן מתפקר. במה טעינו? ואם הם באמת היו הורים גרועים ויש להם טיפטיפה יושר פנימי, איך אפשר לעמוד בעוצמת הכאב של ההכרה הזו. שהם באמת אשמים. הרי גם כשאנשים לא אשמים בכלל, כשקורה משהו, הם מיד לוקחים את האשמה על עצמם והאשמה הזו כואבת יותר מהאובדן עצמו. ואנחנו הילדים (לא חשוב באיזה גיל) לא מאשימים אותם. אתם לא אשמים! גם הורים גרועים לא אשמים בחזרה בשאלה, היכולת שיש לילדים שלכם לעשות בחירה, לשנות, להיות אמיצים בשביל האמונות שלהם. לא להתאבד או לשקוע בדיכאון, בגלל דברים נוראים שקרו להם, ואולי אתם חלק מאותם דברים, אלא לבחור בחיים, זה מראה שבכל זאת נתתם להם משהו טוב. יש לי הרבה אמפתיה אליכם/ן. הרי החלומות העמוקים ביותר של כל אחד מאיתנו קשורים לילדים שלו. ובום. טראח. ועוד כמה מילים אישיים: את השלב הזה שבו אני רוצה שהם יקבלו אותי, עברתי. כבר התאבלתי על אובדן ההורים שלי, כבר כעסתי את כל הכעסים שלי, כבר קיללתי את כל הקללות שהיו לי וגם ניתקתי קשר לזמן רב. והגיע היום שבו כבר לא היה מקום להאשמות, נרגעתי והבנתי איך שכולנו בני אדם. כולנו שבוים בהתניות של עצמנו, והחברה שלנו. לאט לאט חזר הקשר, ההורים שלי כבר לא בבית הקברות, אני לא מקלל ולא כועס, וכשאני הפסקתי עם זה וכשאני מצאתי את הכוחות שלי לקבל, גם הם, איכשהו, קיבלו את הכוחות שלהם להיות איתי בקשר בלי לנסות לשכנע אותי בצדקת דרכם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.