נועם סטאריק
New member
אז מה הסיפור כאן?
כבר זמן מה שאני מסתובב בתחושה שמשהו כאן מתפספס, שמשהו בכל התהליך הזה שנקרא יציאה לחופשי, אינו אנושי כל כך. יכול להיות שהזמן שעבר מאז שיצאתי בשאלה – 9 שנים – עשה את שלו, אבל אני נוטה לחשוב שזה נובע מתוך חשיבה "אנושית" יותר שסיגלתי עם השנים. אין צורך לפרט את הכאב העצום שחשתי וכנראה גם חלק נכבד מכם חשו בתקופה שלפני היציאה בשאלה. במשך כמה שנים אכלנו קש ומרורים. הסתרנו מכל הסביבה את הזהות האמיתית שלנו. חיינו בשקר גמור. הלכנו לתפילות לא לנו. שמרנו שבת בסלון וחיללנו אותה בזדון בשירותים. מי שחושב שהכיף הוא גדול טועה. החיים הכפולים הרגו אותי וכל מי שחי כך הרבה זמן נקרע מבפנים ובשלב מסוים אף מאבד את היכולות החברתיות שלו, כי כאשר חיים בחיים כפולים לא תמיד יודעים איזה צד להציג למי, והדברים ברורים לכל מי שהיה/נמצא בסיטואציה הזאת. כמה דמעות הורדתי, כמה לילות לא ישנתי, כמה צער עברתי, האם זה השתנה בשנים הראשונות אחרי היציאה? לא ממש. המשכתי לבכות והפעם מסיבות אחרות. ה"ברוך" החברתי שאליו נקלע כל יוצא בראשית דרכו, הוא גדול. החלום הגדול של "להיות חילוני ככל החילונים" התברר כפנטזיה שאי אפשר לממש אותה כל כך בקלות. הפער העצום בין תדמית העולם החילוני לבין "המציאות החילונית" גדול ומכאיב במיוחד. אנחנו שהשתייכנו לקהילה וחיינו בה כיצורים אורגניים מחפשים את הקהילתיות הזאת בחברה החילונית ולא במהרה מוצאים אותה. אמנם הרבה יוצאים ויוצאות יגידו שהם אינם מעוניינים בקהילה וברעיונות משותפים אלא רוצים להיות ציפורי דרור בכל המובנים, אבל נדמה שהתודעה שלנו עוצבה בגיל צעיר יותר, ושם הקהילתיות שיחקה תפקיד חשוב. והנה אנחנו בעולם החילוני אבל עם כל כך הרבה צמתים ורמזורים שאנחנו מתקשים להבינם, ועוצרים כל פעם ומנסים לשוב על עקבותינו ולחפש מוצא כאן ושם וחוזר חלילה. אנחנו מ"המחפשים" תדיר את הדרך הנכונה ש"תכניס" אותנו לתוך העולם החילוני. רק לאחר כמה שנים יכול היוצא לסמן V ליד מטרה זו ולהגיד: מצאתי אותה! אם בכך שהוא אכן מרגיש חילוני מארץ החילונים, אם מפני שהוא הבין – סוף סוף – שאין יצור כזה שנקרא "חילוני קלאסי" אלא כל אחד מגבש את חייו ואת דעותיו באופן חופשי לגמרי, וזוהי מהות החילוניות. למה הרחבתי עד כאן? מפני שרציתי להאיר את חייו של היוצא הצעיר, את הכאב העצום שהוא נושא איתו ואת ההתמודדות היומיומית מאותו לילה שהחל להרהר בו אפיקורסות ועד ל"שלוות הנפש" שהוא זוכה לה לאחר זמן בעולם החילוני. ובכן, לסיפור אישי קטן: ב-4-3 השנים הראשונות לאחר שיצאתי בשאלה, כאשר הלכתי לבקר את ההורים שלי, הייתי חוזר משם שבור ורצוץ. הרגשתי כאילו שאבו ממני את כל הדם, כל האנרגיה אזלה לי. הייתי נופל למיטה ונרדם מיד. לעתים, הייתי קובע עם חבר טוב, שיבוא לאסוף אותי משם כי לא יכולתי לתפקד כיאות אחרי הפגישות האלה. הסיבה היתה נעוצה בכך שההורים שלי נהגו "מנהג שכזה" שמיד אחרי שהוציאו שלושה משפטים בשיחה איתי, הם פרצו בבכי מר, בדמעות שליש. הבכי הזה חנק אותם אבל הם לא הפסיקו לדבר. כך יצא ששמעתי משפטים רצוצים וארוכים שלא הבנתי את משמעותם אבל הם היו מן ניגון אחד ארוך, "אבינו-מלכינו" שכזה. אני, כמובן, ישבתי מולם וכבשתי את פני ולא יכולתי להסתכל עליהם בפנים. לא הצלחתי להבין למה הם לא מסוגלים לקבל את דרכי החדשה, למה הם מקבלים את זה כל כך קשה, אבל מעבר לכל זה הציקה לי שאלה אחת: למה הם לא יכולים להתנהג כמו שהורים "טובים" אמורים לפעול ברגעים אלה ולכבוש את הבכי הנורא הזה. "למה הם עושים לי את זה?" חשבתי כל הזמן. היו רגעים שראיתי את זה כמניפולציה רגשית שנועדה להפעיל עלי לחץ כדי להחזיר אותי הביתה/בתשובה, היו זמנים שפשוט לא התחברתי לכל האירוע הדרמתי הזה והעדפתי להשאיר אותו מחוץ למרחב התודעה היומיומית שלי. כאשר סיפרתי לחברים על הסיטואציה הזאת, הם כמעט תמיד הגיבו ב"למה הם לא מבינים שקשה לך לראות את זה", "למה הם אטומים?". ואני כמעט והסכמתי איתם. אך היום אני חושב אחרת. קודם כל, אני יוצא מנקודת הנחה שאין בסיפור היציאה בשאלה רעים וטובים. ישנן שתי דרכים שלא נפגשות לעולם. אני איש חופשי במעשי ובדעותי ופועל לפי זה ואילו ההורים שלי נמצאים על מסלול אחר לחלוטין. אין לי שום יומרה להזיז אותם מהמסלול הזה וגם אם לדעתי המסלול הזה מוביל מפורק וקלוקל הרי שאין לעמדתי זאת שום השפעה על ההתנהגות הישירה שלי מול הוריי. אם נעמיד את עצמנו מחוץ לסיטואציה הזאת ונבחון אותה כבן-אנוש הגון ורחמן, נגלה את הדברים הבאים. הסיפור האמיתי כאן אינו התחושה הקשה שלי כאשר הם בוכים לי מול הפנים, כאשר הם ממררים בבכי על חייהם ובכך מורידים אותי שאולה, אלא אחר לחלוטין. הסיפור הוא ש"ההורים האלה לא מסוגלים להוציא משפט שלישי מפיהם מבלי שיפרצו בבכי קורע לב". זה הסיפור. זה הכאב כאן. למה זה צריך להיות כך? הרי זה לא-אנושי שאמא לא תוכל לדבר שם הבן שלה מבלי לפרוץ בבכי. משהו פה מאוד לא תקין. לחשוב שהסיפור הוא "הצד שלי" הוא אגואיזם וקטנות ממש. אני מבין את היוצא שמרגיש כך, גם אני הרגשתי כך במשך כמה שנים, אבל זה נובע מתוך הצורך להתמודד עם כל המשבר הזה. ההדחקה הזאת עוזרת לנו להמשיך הלאה, אבל נדמה לי שדווקא מחשבה מעמיקה ורגש מפותח יותר יעזור פי כמה וכמה. הסיפור הזה אינו אלא קמצוץ מתוך אוסף דוגמאות שכולן מצביעות על הנקודה הכאובה הזאת. נכון הדבר שההורים שלנו אינם מבינים כלל ועיקר את צורת החיים שלנו ואת מה שעובר עלינו, את האומץ שלנו, את הצער ואת הכאב שמלווה את התקופה הראשונה, אבל זה אינו פותר אותנו מלהבין את מה שמרחש בליבם. מאותו רגע שנודע להם דבר היציאה בשאלה של הבן, מתחיל הסיוט של החיים שלהם. הם עוברים שבעה מדורי גיהנום, הם מתביישים במעשיהם, מתחרטים על הדרך החינוכית שהם נקטו במשך שנים. הם הולכים מרב לרב לחפש עצה, ובינינו, ואין מושיע! בניגוד אליהם, אנחנו שהיינו שם מכירים את צורת המחשבה החרדית/דתית ו"מבינים" את אורחות חייהם, הם לא יודעים כלום, ממש נאדה, גאָרנישט, על החיים החדשים שלנו. לנו יש פריבליגיה להבין את הכאב שלהם, להם אין. אולי אם נבין את מה שמתרחש בליבם, נדע להתמודד טוב יותר בחיי היומיום.
כבר זמן מה שאני מסתובב בתחושה שמשהו כאן מתפספס, שמשהו בכל התהליך הזה שנקרא יציאה לחופשי, אינו אנושי כל כך. יכול להיות שהזמן שעבר מאז שיצאתי בשאלה – 9 שנים – עשה את שלו, אבל אני נוטה לחשוב שזה נובע מתוך חשיבה "אנושית" יותר שסיגלתי עם השנים. אין צורך לפרט את הכאב העצום שחשתי וכנראה גם חלק נכבד מכם חשו בתקופה שלפני היציאה בשאלה. במשך כמה שנים אכלנו קש ומרורים. הסתרנו מכל הסביבה את הזהות האמיתית שלנו. חיינו בשקר גמור. הלכנו לתפילות לא לנו. שמרנו שבת בסלון וחיללנו אותה בזדון בשירותים. מי שחושב שהכיף הוא גדול טועה. החיים הכפולים הרגו אותי וכל מי שחי כך הרבה זמן נקרע מבפנים ובשלב מסוים אף מאבד את היכולות החברתיות שלו, כי כאשר חיים בחיים כפולים לא תמיד יודעים איזה צד להציג למי, והדברים ברורים לכל מי שהיה/נמצא בסיטואציה הזאת. כמה דמעות הורדתי, כמה לילות לא ישנתי, כמה צער עברתי, האם זה השתנה בשנים הראשונות אחרי היציאה? לא ממש. המשכתי לבכות והפעם מסיבות אחרות. ה"ברוך" החברתי שאליו נקלע כל יוצא בראשית דרכו, הוא גדול. החלום הגדול של "להיות חילוני ככל החילונים" התברר כפנטזיה שאי אפשר לממש אותה כל כך בקלות. הפער העצום בין תדמית העולם החילוני לבין "המציאות החילונית" גדול ומכאיב במיוחד. אנחנו שהשתייכנו לקהילה וחיינו בה כיצורים אורגניים מחפשים את הקהילתיות הזאת בחברה החילונית ולא במהרה מוצאים אותה. אמנם הרבה יוצאים ויוצאות יגידו שהם אינם מעוניינים בקהילה וברעיונות משותפים אלא רוצים להיות ציפורי דרור בכל המובנים, אבל נדמה שהתודעה שלנו עוצבה בגיל צעיר יותר, ושם הקהילתיות שיחקה תפקיד חשוב. והנה אנחנו בעולם החילוני אבל עם כל כך הרבה צמתים ורמזורים שאנחנו מתקשים להבינם, ועוצרים כל פעם ומנסים לשוב על עקבותינו ולחפש מוצא כאן ושם וחוזר חלילה. אנחנו מ"המחפשים" תדיר את הדרך הנכונה ש"תכניס" אותנו לתוך העולם החילוני. רק לאחר כמה שנים יכול היוצא לסמן V ליד מטרה זו ולהגיד: מצאתי אותה! אם בכך שהוא אכן מרגיש חילוני מארץ החילונים, אם מפני שהוא הבין – סוף סוף – שאין יצור כזה שנקרא "חילוני קלאסי" אלא כל אחד מגבש את חייו ואת דעותיו באופן חופשי לגמרי, וזוהי מהות החילוניות. למה הרחבתי עד כאן? מפני שרציתי להאיר את חייו של היוצא הצעיר, את הכאב העצום שהוא נושא איתו ואת ההתמודדות היומיומית מאותו לילה שהחל להרהר בו אפיקורסות ועד ל"שלוות הנפש" שהוא זוכה לה לאחר זמן בעולם החילוני. ובכן, לסיפור אישי קטן: ב-4-3 השנים הראשונות לאחר שיצאתי בשאלה, כאשר הלכתי לבקר את ההורים שלי, הייתי חוזר משם שבור ורצוץ. הרגשתי כאילו שאבו ממני את כל הדם, כל האנרגיה אזלה לי. הייתי נופל למיטה ונרדם מיד. לעתים, הייתי קובע עם חבר טוב, שיבוא לאסוף אותי משם כי לא יכולתי לתפקד כיאות אחרי הפגישות האלה. הסיבה היתה נעוצה בכך שההורים שלי נהגו "מנהג שכזה" שמיד אחרי שהוציאו שלושה משפטים בשיחה איתי, הם פרצו בבכי מר, בדמעות שליש. הבכי הזה חנק אותם אבל הם לא הפסיקו לדבר. כך יצא ששמעתי משפטים רצוצים וארוכים שלא הבנתי את משמעותם אבל הם היו מן ניגון אחד ארוך, "אבינו-מלכינו" שכזה. אני, כמובן, ישבתי מולם וכבשתי את פני ולא יכולתי להסתכל עליהם בפנים. לא הצלחתי להבין למה הם לא מסוגלים לקבל את דרכי החדשה, למה הם מקבלים את זה כל כך קשה, אבל מעבר לכל זה הציקה לי שאלה אחת: למה הם לא יכולים להתנהג כמו שהורים "טובים" אמורים לפעול ברגעים אלה ולכבוש את הבכי הנורא הזה. "למה הם עושים לי את זה?" חשבתי כל הזמן. היו רגעים שראיתי את זה כמניפולציה רגשית שנועדה להפעיל עלי לחץ כדי להחזיר אותי הביתה/בתשובה, היו זמנים שפשוט לא התחברתי לכל האירוע הדרמתי הזה והעדפתי להשאיר אותו מחוץ למרחב התודעה היומיומית שלי. כאשר סיפרתי לחברים על הסיטואציה הזאת, הם כמעט תמיד הגיבו ב"למה הם לא מבינים שקשה לך לראות את זה", "למה הם אטומים?". ואני כמעט והסכמתי איתם. אך היום אני חושב אחרת. קודם כל, אני יוצא מנקודת הנחה שאין בסיפור היציאה בשאלה רעים וטובים. ישנן שתי דרכים שלא נפגשות לעולם. אני איש חופשי במעשי ובדעותי ופועל לפי זה ואילו ההורים שלי נמצאים על מסלול אחר לחלוטין. אין לי שום יומרה להזיז אותם מהמסלול הזה וגם אם לדעתי המסלול הזה מוביל מפורק וקלוקל הרי שאין לעמדתי זאת שום השפעה על ההתנהגות הישירה שלי מול הוריי. אם נעמיד את עצמנו מחוץ לסיטואציה הזאת ונבחון אותה כבן-אנוש הגון ורחמן, נגלה את הדברים הבאים. הסיפור האמיתי כאן אינו התחושה הקשה שלי כאשר הם בוכים לי מול הפנים, כאשר הם ממררים בבכי על חייהם ובכך מורידים אותי שאולה, אלא אחר לחלוטין. הסיפור הוא ש"ההורים האלה לא מסוגלים להוציא משפט שלישי מפיהם מבלי שיפרצו בבכי קורע לב". זה הסיפור. זה הכאב כאן. למה זה צריך להיות כך? הרי זה לא-אנושי שאמא לא תוכל לדבר שם הבן שלה מבלי לפרוץ בבכי. משהו פה מאוד לא תקין. לחשוב שהסיפור הוא "הצד שלי" הוא אגואיזם וקטנות ממש. אני מבין את היוצא שמרגיש כך, גם אני הרגשתי כך במשך כמה שנים, אבל זה נובע מתוך הצורך להתמודד עם כל המשבר הזה. ההדחקה הזאת עוזרת לנו להמשיך הלאה, אבל נדמה לי שדווקא מחשבה מעמיקה ורגש מפותח יותר יעזור פי כמה וכמה. הסיפור הזה אינו אלא קמצוץ מתוך אוסף דוגמאות שכולן מצביעות על הנקודה הכאובה הזאת. נכון הדבר שההורים שלנו אינם מבינים כלל ועיקר את צורת החיים שלנו ואת מה שעובר עלינו, את האומץ שלנו, את הצער ואת הכאב שמלווה את התקופה הראשונה, אבל זה אינו פותר אותנו מלהבין את מה שמרחש בליבם. מאותו רגע שנודע להם דבר היציאה בשאלה של הבן, מתחיל הסיוט של החיים שלהם. הם עוברים שבעה מדורי גיהנום, הם מתביישים במעשיהם, מתחרטים על הדרך החינוכית שהם נקטו במשך שנים. הם הולכים מרב לרב לחפש עצה, ובינינו, ואין מושיע! בניגוד אליהם, אנחנו שהיינו שם מכירים את צורת המחשבה החרדית/דתית ו"מבינים" את אורחות חייהם, הם לא יודעים כלום, ממש נאדה, גאָרנישט, על החיים החדשים שלנו. לנו יש פריבליגיה להבין את הכאב שלהם, להם אין. אולי אם נבין את מה שמתרחש בליבם, נדע להתמודד טוב יותר בחיי היומיום.
