אז מה אנחנו בעצם??
יש סיפור די מוכר, על דייג שישב על המים בניחותא ודג דגים. לפתע הופיע בן דודו והתנהלה ביניהם השיחה הבאה: דייג: אז מה אתה עושה, בן דודי היקר? בן דוד: אני? אין לי רגע זמן <נאנח>, אני עובד מהבוקר עד הערב, כאשר אני מגיע הביתה אני ישר נופל למיטה. דייג: ולמה אתה עובד כל כך קשה? בן דוד: מה פירוש? אם לא אעבוד, לא יהיה לי כסף. דייג: ואז? בן דוד <בגיחוך>: רואים שאתה לא בעניינים. תראה, אני מה שנקרא "איש העולם הגדול", אני עושה עסקים עם כל העולם, יוצא לפגישות, עושה המון כסף. אמנם כרגע, אני רק בונה את עצמי, אבל בעתיד אהיה כזה מליונר, אין לך מושג... דייג: ומה תעשה בכל הכסף שיהיה לך? בן דוד: אצא לחופש בלתי מוגבל, אשב בשקט על חוף הים, אהנה מהשלווה. דייג: <צוחק>: אז אני לא מבין כלום. לי אין כסף, אבל אני עושה בדיוק מה שאתה רוצה לעשות בעוד שנים רבות כאשר יהיה לך כסף. אז בשביל מה לעבוד קשה? טוב, הסיפור לא מדויק, אבל הרעיון דומה (מי שמכיר את המקור האמיתי שיתן לי לינק, מאוד אשמח). והנושא לדיון שאני רוצה להעלות באמצעות הסיפור הוא: בעצם, כולנו פחות או יותר יודעים שהדייג צודק, אבל בכל זאת עובדים קשה ולכולנו יש חלומות לעתיד וורוד, בו נוכל סוף סוף לנוח על זרי הדפנה. אז למה אנחנו לא עושים מה שהדייג עושה?? יש לי השערה, ותביעו את דעתכם: האדם במהותו תמיד שואף למעלה, תמיד רוצה להשיג עוד ועוד. גם אם הוא יכול לשבת על חוף הים בניחותא כמו הדייג ולהתפרנס מהיד אל הפה, הוא בוחר לעבוד קשה. המסקנה שלי מכך היא שיש בנו משהו מעבר לבהמתיות של לאכול ולישון ומתוך כך אנו שואפים גם לדעת מהי המשמעות של חיינו. אנו מבינים שיש לנו איזושהי תכלית ולכן אנו כל כך לא נינוחים ותמיד דואגים. מה דעתכם?
יש סיפור די מוכר, על דייג שישב על המים בניחותא ודג דגים. לפתע הופיע בן דודו והתנהלה ביניהם השיחה הבאה: דייג: אז מה אתה עושה, בן דודי היקר? בן דוד: אני? אין לי רגע זמן <נאנח>, אני עובד מהבוקר עד הערב, כאשר אני מגיע הביתה אני ישר נופל למיטה. דייג: ולמה אתה עובד כל כך קשה? בן דוד: מה פירוש? אם לא אעבוד, לא יהיה לי כסף. דייג: ואז? בן דוד <בגיחוך>: רואים שאתה לא בעניינים. תראה, אני מה שנקרא "איש העולם הגדול", אני עושה עסקים עם כל העולם, יוצא לפגישות, עושה המון כסף. אמנם כרגע, אני רק בונה את עצמי, אבל בעתיד אהיה כזה מליונר, אין לך מושג... דייג: ומה תעשה בכל הכסף שיהיה לך? בן דוד: אצא לחופש בלתי מוגבל, אשב בשקט על חוף הים, אהנה מהשלווה. דייג: <צוחק>: אז אני לא מבין כלום. לי אין כסף, אבל אני עושה בדיוק מה שאתה רוצה לעשות בעוד שנים רבות כאשר יהיה לך כסף. אז בשביל מה לעבוד קשה? טוב, הסיפור לא מדויק, אבל הרעיון דומה (מי שמכיר את המקור האמיתי שיתן לי לינק, מאוד אשמח). והנושא לדיון שאני רוצה להעלות באמצעות הסיפור הוא: בעצם, כולנו פחות או יותר יודעים שהדייג צודק, אבל בכל זאת עובדים קשה ולכולנו יש חלומות לעתיד וורוד, בו נוכל סוף סוף לנוח על זרי הדפנה. אז למה אנחנו לא עושים מה שהדייג עושה?? יש לי השערה, ותביעו את דעתכם: האדם במהותו תמיד שואף למעלה, תמיד רוצה להשיג עוד ועוד. גם אם הוא יכול לשבת על חוף הים בניחותא כמו הדייג ולהתפרנס מהיד אל הפה, הוא בוחר לעבוד קשה. המסקנה שלי מכך היא שיש בנו משהו מעבר לבהמתיות של לאכול ולישון ומתוך כך אנו שואפים גם לדעת מהי המשמעות של חיינו. אנו מבינים שיש לנו איזושהי תכלית ולכן אנו כל כך לא נינוחים ותמיד דואגים. מה דעתכם?
