אז ככה....
זה לא שנעלמתי.... זה לא שאני לא מתייחסת יותר.... זה לא שאין לי מה לומר.... ממש לא..... אני פשוט עסוקה.... במה את כל כך עסוקה ג´ודי? אני עובדת עכשיו על הפוסט..... מה זה? טוב אוקי מההתחלה.... יצאתי להפקה בת ארבעה ימים לתורכיה, להפלגה לתורכיה וקפריסין. לא לנפוש אלא לעשות סרט על קבוצת ילדים שהמכנה המשותף שלהם הוא מחלת הסרטן. הם לוו ע"י אחים בוגרים (ילדים שחלו והחלימו ויצאו מזה) וע"י הורים מלווים (הורים לילדים שחולים ו/או החלימו) איך הגעתי לזה? דרך בית רוטנברג בחיפה שם למדתי את מקצועות ההפקה לטלויזיה ושם מנכ"ל בית רוטונברג מלווה את המשלחות שיוצאות לחו"ל מטעם עמותת ל"ב. להפקה הקודמת שלהם באפריל השנה לא יצאתי אבל לזו כן. יצאנו שניים אנוכי ורועי... בחור נפלא... הוא הצלם ואני המראיינת.... לא כל כך הבנתי למה נכנסנו לפני... אבל אחרי ארבעה ימים פתאום אתה מוצא עצמך מאוד מבין מה זה בדיוק הסרטן. מה זו המחלה הזו. ואיך ילדים מתמודדים איתה. היו לי ראיונות מאוד עמוקים עם הילדים ועם ההורים המלווים. זה לא היה קל. ממש לא אפילו היו פעמים שאתה פשוט מוצא עצמך בוכה ביחד עם המרואיין שלך... וילד שיושב מולך אומר לך דברים שלא חלמת שהוא יודע בגילו הצעיר... ואולי הוא יותר בוגר ממך לפעמים באופן מחשבתו וראייתו את החיים.... לפעמים אחרי ראיון רועי ואני פשוט יושבים ביחד כמה דקות ושותקים... פשוט מעכלים את מה שנספג לתוכנו... אבל חייבים לקום ולהמשיך הלאה.... חייבים לעמוד בלוח הזמנים שקבעתי לנו. נכון שזה נשמע קשה או אולי חסר כל רגש, אבל חייבים להיות קשוחים אחרת ההפקה עלולה ליפול. והמטרה היא שבסיום ארבעת ימי הצילומים יהיה חומר לעריכת הסרט שבסופו של דבר יהיה להם מזכרת מהטיול. אז אומרים לעצמנו... לא להכנס לזה עכשיו... לנשום עמוק ולהמשיך במשימה. עובדים סביב השעון ארבעה ימים.... אם זה להיות מוכנים לפני החברה עוד בבית הנתיבות בנמל חיפה לצילומים וראיונות, אם זה להגיע ראשונים לאוניה ולהזיז את הציוד ולוודא שה"פריים" סטרילי מבחינתי... לא רצוי שאכנס לפריים.... אם זה על האוניה תמיד לדעת איפה נמצאים החברה ולהיות שם מוכנים לפניהם... לדאוג שרועי שותה ואוכל.... אני כזאת בזמן עבודה אני לא מסוגלת לאכול אבל תמיד חייבת לדאוג שהוא כן.... (מן איזה פאק אצלי במערכת) קודם כל הוא אחורי זה אני... לאלתר בשטח... להפוך בעיה להזדמנות... כלומר אוקי היינו על הספינה שזה אומר לוקיישן אחד... כמה COVERים כבר אפשר לעשות באונייה.... אז פתאום החלטתי לביים קצת... זרקתי את הרעיון לילדים ומי שרצה היה אמור לחזור אלי... בינתיים השגתי להם מדים ודרגות.... קבעתי משחקי תפקידים (צריך להתחשב שלא כל אחד יכול להשתולל....) לקחתי את הסיכון שזה יכול ליפול בשניה הרי לא מדובר בשחקנים.... הרי לא ישבתי על תסריט או משהו... זה עוד משהו שלקחתי על עצמי פתאום בנוסף לכל מה שהיה רשום לי לביצוע. אבל הגורל רצה ודווקא זה הלך מצויין.... אפילו אחד הנוסעים קלט את מה שאנחנו עושים והצטרף פתאום לסצינה. וזה היה נפלא. תודה לך נוסע
.... ותוך כדי להמשיך לחשוב על מה הבא בתור.... אסור לשקוט לרגע... ואז הערב יותר נכון הלילה יש דיסקו בסיפון באונייה.... חשבתם שזה הזמן שלנו לנוח? לישון קצת? מה פתאום.... זה הזמן לעשות שמח... אם זה בקטע מקצועי כלומר מצלמה עובדת ואנחנו רוקדים ומשתוללים איתם ומצלמים ואם זה בקטע אחר... בקטע של התחברות איתם והחלטה מאוד טבעית של עכשיו זה יהיה נכון לשים את הציוד בצד ופשוט להנות ולעשות פאן איתם ורק בשבילם וגם בשבילנו.... גם אם הכי עייפים בעולם.... אי אפשר שתבינו... אי אפשר להגיד די הולכים לישון... זה פשוט לא יוצא... במיוחד כשאתה רואה פתאום שהנוסעים שבהתחלה חשדו מכל הקטע הזה של הציוד המקצועי שמסתובב להם שם בין הרגליים, ואחרי שהבינו מה המטרה שלנו כל כך משתפים פעולה.... רוקדים ועושים שמח עם הילדים ולילדים. וזה כל כך מחמם את הלב... זה גם קצת שובר אותך.... כן לי היו רגעי שבירה שפשוט נעלמתי מהשטח ומצאתי לי איזו פיסת סיפון חשוכה הבטתי אל הגלים המתנפצים ונתתי לדמעות לצאת החוצה... היית חייבת להתפרק מהמטען... ואז בוקר יום ראשון הגעה חזרה לחיפה.... אני יורדת ראשונה ועפה למכס.... ביקרוקריטה.... רשימת ציוד וכל מיני.... ומוודאה עם המוכס שלא יפריע לרועי לצלם וכל שאלה שיפנה אלי... קיבלתי אור ירוק להסתובב חופשי באזור וכך גם רועי... מגיעה לאזור ההמתנה.... ההורים קולטים אותי וישר מתגודדים סביבי.... מתים לכל פיסת מידע שאתן להם על ילדיהם היקרים.... ואני מחליטה לקחת את "הפיפט אמנדמנט"...
חכו חכו תכף הם מגיעים..... יהיה בסדר.... הורים שהיו אמורים להגיע בשעה שמונה שמונה וחצי מחכים שם משעה שש בבוקר.... והנה הם מתחילים לטפטף..... הילדים.... שלפני ארבעה ימים היו מסוגרים ובלי הבעת פנים של חופש... חוזרים מחייכים... צוחקים.... ומלאי חוויות.... ילדים שלפני ארבעה ימים העדיפו שידחפו אותם על כסא הגלגלים הנוח והמוכר שלהם... ועכשיו צועדים בגאווה כאשר תיקם מונח שם..... ולא לא עשינו שום קסם.... רק עשו להם טוב בלב.... דמעות של אושר.... חיכינו שכולם ילכו לביתם..... התיישבנו בקיוסק שתינו משהו קר... חיכינו למיכה שיאסוף אותנו לבית רוטנברג... הזדכינו על הציוד.... ישבנו לשיחה עם מיכה.... רועי פרש ראשון היה חייב לחזור לעבודה בת"א אני משכתי עוד קצת עד שקלטתי שאני פשוט נרדמת למיכה מול הפרצוף.... תפסתי אוטובוס חזרה הביתה נרדמתי באוטובוס... בשניה האחרונה קמתי בזמן.... איזה מזל למי יש כח ללכת ברגל חזרה....
נכנסתי למיטה ישנתי איזה חמש שעות..... קמתי ולא חשבתי על כלום.... אם מישהו היה שואל אותי אם אני יוצאת להפקה הבאה באפריל... התשובה היא לא
זה יותר מדי... זה פשוט יותר מדי עומס נפשי... (היום... אני אומרת כן להפקה הבאה..... אני תמיד אהיה מוכנה לרתום מזמני לעמותה הזו ולילדים המדהימים האלו שנתנו לי המון
) רק אחרי יומיים הייתי מוכנה להתחיל לעבוד על החומר גלם. צריך להתחיל לעשות לוגינג (רישום כל שוט ושוט מבחינת גדלי פריים תנועות מצלמה ומה בעצם מתרחש) יש הרבה חומר גלם - 9 שעות. לוגינג זו עבודה מתישה... לפחות בשבילי..... אבל זה חייב להעשות משום שלאחר מכן לוקחים את כל החומר הכתוב ומסמנים מה בעצם רוצים לקחת משם בשביל הסרט. נכון לעכשיו סיימתי שני שליש חומר, נשארו לי שעתיים וחצי של חומר גלם ללוגינג. אני מאמינה שעד יום שני אני מסיימת עם זה ואז שוב לוקחים קצת אוויר... ואז מתחילה העבודה הקשה של העריכה. נכון שיש רעיון ראשוני לאיך הסרט יראה. אבל צריך לשבת על תסריט עריכה קצת יותר ספציפי... אחרת לא יוצאים מזה. תודה לך דניאל
(DJ) על הפס קולים. הם מחכים לי בבטחה בבית רוטנברג. והם יהוו חלק בסרט זה בטוח... "Love boat" כי זה ילווה את החלקים המבויימים. "Born to be wild" ילווה את החלק בו העליתי את אחד הילדים על אופנוע כבד בקפריסים והוא פשוט חלם לו קצת. "Its a kind of magic" יכנס כי שם הספינה הוא MAGIC1. מה שהכי חסר לי זה שלא יכולנו לקחת צילומים של הספינה כולה בנמל חיפה... אז כנראה שזה הציק לי מספיק עד שאירגנתי מישהו שיש לו חברת הטסה פה בארץ היא נקראת "אהבה בשחקים" והוא עושה טיסות כייף בשמיים.... והוא נרתם לעזרתי ללא כל תשלום והוא מוכן להטיס את צוות הצילום מעל נמל חיפה ומשם ניקח צילומים (שיהיו מדהימים תאמינו לי....) תודה לך בועז
שיחקת אותה
אז זהו. הייתי חייבת את העדכון הזה בשבילכם. שיהיה לכולם רק טוב בלב
ג´ודי
זה לא שנעלמתי.... זה לא שאני לא מתייחסת יותר.... זה לא שאין לי מה לומר.... ממש לא..... אני פשוט עסוקה.... במה את כל כך עסוקה ג´ודי? אני עובדת עכשיו על הפוסט..... מה זה? טוב אוקי מההתחלה.... יצאתי להפקה בת ארבעה ימים לתורכיה, להפלגה לתורכיה וקפריסין. לא לנפוש אלא לעשות סרט על קבוצת ילדים שהמכנה המשותף שלהם הוא מחלת הסרטן. הם לוו ע"י אחים בוגרים (ילדים שחלו והחלימו ויצאו מזה) וע"י הורים מלווים (הורים לילדים שחולים ו/או החלימו) איך הגעתי לזה? דרך בית רוטנברג בחיפה שם למדתי את מקצועות ההפקה לטלויזיה ושם מנכ"ל בית רוטונברג מלווה את המשלחות שיוצאות לחו"ל מטעם עמותת ל"ב. להפקה הקודמת שלהם באפריל השנה לא יצאתי אבל לזו כן. יצאנו שניים אנוכי ורועי... בחור נפלא... הוא הצלם ואני המראיינת.... לא כל כך הבנתי למה נכנסנו לפני... אבל אחרי ארבעה ימים פתאום אתה מוצא עצמך מאוד מבין מה זה בדיוק הסרטן. מה זו המחלה הזו. ואיך ילדים מתמודדים איתה. היו לי ראיונות מאוד עמוקים עם הילדים ועם ההורים המלווים. זה לא היה קל. ממש לא אפילו היו פעמים שאתה פשוט מוצא עצמך בוכה ביחד עם המרואיין שלך... וילד שיושב מולך אומר לך דברים שלא חלמת שהוא יודע בגילו הצעיר... ואולי הוא יותר בוגר ממך לפעמים באופן מחשבתו וראייתו את החיים.... לפעמים אחרי ראיון רועי ואני פשוט יושבים ביחד כמה דקות ושותקים... פשוט מעכלים את מה שנספג לתוכנו... אבל חייבים לקום ולהמשיך הלאה.... חייבים לעמוד בלוח הזמנים שקבעתי לנו. נכון שזה נשמע קשה או אולי חסר כל רגש, אבל חייבים להיות קשוחים אחרת ההפקה עלולה ליפול. והמטרה היא שבסיום ארבעת ימי הצילומים יהיה חומר לעריכת הסרט שבסופו של דבר יהיה להם מזכרת מהטיול. אז אומרים לעצמנו... לא להכנס לזה עכשיו... לנשום עמוק ולהמשיך במשימה. עובדים סביב השעון ארבעה ימים.... אם זה להיות מוכנים לפני החברה עוד בבית הנתיבות בנמל חיפה לצילומים וראיונות, אם זה להגיע ראשונים לאוניה ולהזיז את הציוד ולוודא שה"פריים" סטרילי מבחינתי... לא רצוי שאכנס לפריים.... אם זה על האוניה תמיד לדעת איפה נמצאים החברה ולהיות שם מוכנים לפניהם... לדאוג שרועי שותה ואוכל.... אני כזאת בזמן עבודה אני לא מסוגלת לאכול אבל תמיד חייבת לדאוג שהוא כן.... (מן איזה פאק אצלי במערכת) קודם כל הוא אחורי זה אני... לאלתר בשטח... להפוך בעיה להזדמנות... כלומר אוקי היינו על הספינה שזה אומר לוקיישן אחד... כמה COVERים כבר אפשר לעשות באונייה.... אז פתאום החלטתי לביים קצת... זרקתי את הרעיון לילדים ומי שרצה היה אמור לחזור אלי... בינתיים השגתי להם מדים ודרגות.... קבעתי משחקי תפקידים (צריך להתחשב שלא כל אחד יכול להשתולל....) לקחתי את הסיכון שזה יכול ליפול בשניה הרי לא מדובר בשחקנים.... הרי לא ישבתי על תסריט או משהו... זה עוד משהו שלקחתי על עצמי פתאום בנוסף לכל מה שהיה רשום לי לביצוע. אבל הגורל רצה ודווקא זה הלך מצויין.... אפילו אחד הנוסעים קלט את מה שאנחנו עושים והצטרף פתאום לסצינה. וזה היה נפלא. תודה לך נוסע
