אני
זה ארוך... כדאי לכם לוותר העונת תחרויות, הייתה on & off מה שנקרא.... אבל שמרנו על האמונה והתקווה שבסוף העונה נראה להם מזה! אבל גם האמונה והתקווה הזאת התנפצו מהר מאוד, כשגילו שבחווה שלנו יש מחלה. שבוע לפני האליפות, כולנו ישבנו בבית\ מחכים בלחץ לתוצאות הבדיקה. הסוסים שלנו היו בריאים (אלה שרצו לצאת) אבל בכל זאת, ההתאחדות לא אפשרה לנו לצאת =/=/=/=/ אני התבאסתי מאוד. בקיץ האחרון עברו עליי המון חוויות/אירועים טובים/אירועים רעים: נסעתי לארה"ב לשבועיים, לחווה של ירון זוהר, והייתי שבועיים שתי שניות מהאורווה (גרתי מעל הסוסים) ורכבתי המון המון המון המון המון (עד שבעה סוסים ביום!) וזה קידם אותי ברמה משמעותית!!! ונהנתי והכל. חזרתי לארץ, והספקתי לרכב על הבייבון שלי >>> יומיים. עד שהוא התחיל לצלוע... מסיבות אישיות שאני לא אכנס אליהם. התבאסתי... ממש התבאסתי\ אבל לא שקעתי בזה... אמרתי שהסוס שלי הוא כמו אבו נפחא, נוגעים בו והוא מתנפח וכואב לו. אז הרגשתי בסדר.... עשינו לו כל מה שיכלנו כדי לברר מה קרה לו. צילומים (פעמיים) זריקות, בדיקות הכל! והמון פעמים... בשביל הסוס שלי, הכי טוב!! בסופו של דבר.... כבר אחרי שהתחלתי ללמוד, מתקשרים אליי באמצע השיעור\ המדריכה שלי. לא עניתי. לא התחשק לי, וגם פחדתי ממה שהיא תגיד לי. בצהריים חזרתי מבצפר, והתקשרתי אליה, ואז היא אמרה לי שהוטרינר עשה אולטרהסאונד, ושאנחנו צריכים לחכות 4+ חודשים עד שהגיד של הסוס יחזור לעצמו.................. רציתי למות... זה ביאס אותי, ואז התחלתי לשקוע בזה. בכל זאת, באתי וטיפלתי בו, ואהבתי אותו, ושיקחתי איתו, ודיברתי איתו, אבל כל פעם יצאתי בוכה. למה לעזאזל זה מגיע לי?! אבל התגברתי, ואני חושבת (בעזרת מורן כמובן(ועוד כמה אנשים)) שהזמן הזה שאני לא ארכב עליו, רק ישפר את הקשר שלי ושלו, כי זה שאני לא רוכבת עליו, גורם לי לרצות לטפל בו יותר ולשבת איתו שעות! סתם ככה! וזה הכי כיף בעולם! אבל כן, העובדה שעכשיו, אני לא יודעת מתי, אני אוכל לחזור לעבוד איתו (וזה לא בזמן הקרוב) מבאסת אותי עד מוות. אחרי המקרה הזה לא רכבתי חודש וחצי, חיפשנו מה לעשות... לפני יומיים רכבתי על אחד הסוסים בחווה שמועמד לפנסיון.. ואנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים! וסליחה שיצא ארוך..............
