אז זה מה שצפוי לנו?
אז זה מה שצפוי לנו?
תשע שנים ושמונה חודשים של קינאה (עד סוף י"ב)? של חוסר פרגון? של קושי ביצירת קשר עם ילדים אחרים וקושי ביצירת קשר עם אמהות אחרות? של אנשים רעים שמוציאים את התסכולים שלהם על הילד? של ילדים מרושעים שעושים כנ"ל? איך, למען השם, אפשר להתמודד עם חיים שלמים של קינאה בלתי פוסקת? אני מצטערת אם אני פסימית במקצת, אבל זו התחושה שעלתה בי למקרא השירשורים האחרונים. דברים לא השתנו מאז שאני הייתי ילדה וזה עצוב לי. לא רוצה שידור חוזר עם הבן שלי. אני מייחלת לאיזו תובנה או היגד שיעמיד אותי (לפחות חלקית) על טעותי. תודה.
אז זה מה שצפוי לנו?
תשע שנים ושמונה חודשים של קינאה (עד סוף י"ב)? של חוסר פרגון? של קושי ביצירת קשר עם ילדים אחרים וקושי ביצירת קשר עם אמהות אחרות? של אנשים רעים שמוציאים את התסכולים שלהם על הילד? של ילדים מרושעים שעושים כנ"ל? איך, למען השם, אפשר להתמודד עם חיים שלמים של קינאה בלתי פוסקת? אני מצטערת אם אני פסימית במקצת, אבל זו התחושה שעלתה בי למקרא השירשורים האחרונים. דברים לא השתנו מאז שאני הייתי ילדה וזה עצוב לי. לא רוצה שידור חוזר עם הבן שלי. אני מייחלת לאיזו תובנה או היגד שיעמיד אותי (לפחות חלקית) על טעותי. תודה.
