"אז את רוצה לישון פה"?
בשניה שהוא אמר את זה.. הלב שלי לכמה שניות התפוצץ. השעה הייתה כבר 2.00 בלילה. הייתי גם סחוטה מעייפות. ידעתי שהתשובה המתבקשת צריכה להיות לא. אבל שאלתי אותו אם השאלה נובעת בגלל שהוא עייף ואין לו כוח לנהוג. הוא אמר שכן אבל שאני אעשה מה שנוח לי. ואני אמרתי עם לחיים אדומות כמו עגבניה {מה שתמיד קורה לי ברגעים הלא נכונים} אם לישון זה אומר רק לישון אז אין לי בעייה. הוא חייך. הלך לחדר המקלחת להחליף בגדים. אני התחלתי להצטער.. חושבת מה עשיתי. שוקלת האם לזייף כאב ראש פתאומי. הוא חזר. המשכנו לדבר. הלכנו לישון. שכבנו במיטה. התחיל לעשות לי מסז´ בגב. הפסיק. שכבנו. בשני צדדי המיטה. עצמתי עיניים. נרדמתי! בשעה 4 הפלאפון שלי התחיל לצלצל ולצלצל זאת הייתה אמא. היסטרית כהרגלה. ההיגיון שלי זה לא ההיגיון שלה. חשבתי שעדיף להתקשר מוקדם בבוקר {השעון המעורר כוון לשש} מאשר להתקשר אליה בשתים בלילה. בכל זאת שלחתי הודעה רק לאחותי הקטנה שאני נשארת לישון אצל חברה. {שאותה היא ראתה כמובן רק בבוקר. אבל...} היא קצת צרחה כמה אני לא אחראית. ואז ניתקתי. אני לא יודעת איך אבל הוא לא התעורר. לא מהצלצול. ולא מהשיחה. ואז כבר לא הצלחתי להירדם! הסתכלתי עליו, על הקיר, שיחקתי קצת "קוביות" בפלאפון {אפילו סנייק אין באורנג´}. הרגשתי כל כך לא בנוח. כאילו "מה אני עושה שם". בסופו של דבר.. עם כל המחשבות וגם העייפות עשתה את שלה... נרדמתי. ואז השעון המעורר צלצל. הייתי כל כך עייפה! וגם הוא. מהר התארגנו. בלי הרבה דיבורים. הוא החזיר אותי הביתה. שעה ניסיתי לעבוד עליי ולעשות קולות של עייפות ללא הצלחה. {פעם זה היה מצליח לי!} עכשיו אני לא יודעת מה לחשוב. כל מה שחשבתי\הרגשתי אליו אתמול כל כך השתנה! הורס אותי איך כל הרגשות שלי יכולות להשתנות ביום אחד. היינו לבד בדירה. הוא גר עם חבר. בבית של סבתא או האמא של השותף. {הם גרים לבד כמובן} השותף לא היה בבית. קודם כל באתי אליו בסביבות השעה 22.00 בלילה. ההבטחה שלו הייתה "לבשל". באתי.. והוא לא בישל! שאל אותי מה אני רוצה לאכול. ואמר שהוא מעדיף לא לצאת {מי אמר מכבי חיפה?}. בסוף הזמנו סיני. אני לא אוהבת כל כך סיני. אבל היה טעים. התחלנו לדבר ולדבר ולדבר. על הכל. הוא בן אדם מצחיק בטירוף. הוא יותר דיבר. אני יותר הקשבתי. באיזשהו שלב באמת שאלתי אותו אם הוא יוצא עם עוד בנות עכשיו. הוא אמר שכעקרון לא. אבל יש מישהי שהם יוצאים כבר יותר משנה. עם הרבה פרדות באמצע. בלי מחוייבות. קשר ששניהם לא "מצליחים" לצאת ממנו. שהוא כבר לא אוהב אותה. ושעכשיו הם לא. התפתחה שיחה נחמדה כזאת. שיחה אמיתית. אמרתי לו שהתגברתי על הקודם. ואני באמת מרגישה את זה. לא יודעת איך להסביר.. זה קרה. {אני יכולה לכתוב 4 פיסקאות על זה עכשיו, אבל אני אוותר} בכל זאת.. מדי פעם היה שיחות טלפון של "מותק", "מאמי". תמיד שאני איתו יש את השיחות האלו. אני מסוגלת להודות, זה מעצבן אותי. ברקע כל הזמן היה את המשחק של מכבי חיפה. מסתבר שהוא אוהד אותם. אחרי ה: 1-0 הוא כל הזמן היה עם הגב לטלוויזיה. חשש להסתכל. מה שמאוד שעשע אותי. אחרי הגול השני פתאום התחילו לזרום אליו מליון טלפונים. זה לא ממש עצבן אותי. הצלחתי להכניס את עצמי גם להתלהבות. איזה שמחה הייתה שם. עשה לו מצב רוח טוב הניצחון. אמר שאני הבאתי את המזל {לאחר ששנים אמרו לי שאני מביאה מזל נאחס בכל הקשר לכדורגל-יאללה מכבי *ת"א* כמובן}. אחרי המשחק, הוא סגר את הפלאפון, ועד שהלכנו לישון רק דיברנו. שוב, היה לי כיף. אין לי עוד ממש רגשות. אבל פתאום אני מרגישה שאולי יהיו. מה שיהיה יהיה. בכל זאת דיברנו כל כך הרבה. הוא מקסים.
בשניה שהוא אמר את זה.. הלב שלי לכמה שניות התפוצץ. השעה הייתה כבר 2.00 בלילה. הייתי גם סחוטה מעייפות. ידעתי שהתשובה המתבקשת צריכה להיות לא. אבל שאלתי אותו אם השאלה נובעת בגלל שהוא עייף ואין לו כוח לנהוג. הוא אמר שכן אבל שאני אעשה מה שנוח לי. ואני אמרתי עם לחיים אדומות כמו עגבניה {מה שתמיד קורה לי ברגעים הלא נכונים} אם לישון זה אומר רק לישון אז אין לי בעייה. הוא חייך. הלך לחדר המקלחת להחליף בגדים. אני התחלתי להצטער.. חושבת מה עשיתי. שוקלת האם לזייף כאב ראש פתאומי. הוא חזר. המשכנו לדבר. הלכנו לישון. שכבנו במיטה. התחיל לעשות לי מסז´ בגב. הפסיק. שכבנו. בשני צדדי המיטה. עצמתי עיניים. נרדמתי! בשעה 4 הפלאפון שלי התחיל לצלצל ולצלצל זאת הייתה אמא. היסטרית כהרגלה. ההיגיון שלי זה לא ההיגיון שלה. חשבתי שעדיף להתקשר מוקדם בבוקר {השעון המעורר כוון לשש} מאשר להתקשר אליה בשתים בלילה. בכל זאת שלחתי הודעה רק לאחותי הקטנה שאני נשארת לישון אצל חברה. {שאותה היא ראתה כמובן רק בבוקר. אבל...} היא קצת צרחה כמה אני לא אחראית. ואז ניתקתי. אני לא יודעת איך אבל הוא לא התעורר. לא מהצלצול. ולא מהשיחה. ואז כבר לא הצלחתי להירדם! הסתכלתי עליו, על הקיר, שיחקתי קצת "קוביות" בפלאפון {אפילו סנייק אין באורנג´}. הרגשתי כל כך לא בנוח. כאילו "מה אני עושה שם". בסופו של דבר.. עם כל המחשבות וגם העייפות עשתה את שלה... נרדמתי. ואז השעון המעורר צלצל. הייתי כל כך עייפה! וגם הוא. מהר התארגנו. בלי הרבה דיבורים. הוא החזיר אותי הביתה. שעה ניסיתי לעבוד עליי ולעשות קולות של עייפות ללא הצלחה. {פעם זה היה מצליח לי!} עכשיו אני לא יודעת מה לחשוב. כל מה שחשבתי\הרגשתי אליו אתמול כל כך השתנה! הורס אותי איך כל הרגשות שלי יכולות להשתנות ביום אחד. היינו לבד בדירה. הוא גר עם חבר. בבית של סבתא או האמא של השותף. {הם גרים לבד כמובן} השותף לא היה בבית. קודם כל באתי אליו בסביבות השעה 22.00 בלילה. ההבטחה שלו הייתה "לבשל". באתי.. והוא לא בישל! שאל אותי מה אני רוצה לאכול. ואמר שהוא מעדיף לא לצאת {מי אמר מכבי חיפה?}. בסוף הזמנו סיני. אני לא אוהבת כל כך סיני. אבל היה טעים. התחלנו לדבר ולדבר ולדבר. על הכל. הוא בן אדם מצחיק בטירוף. הוא יותר דיבר. אני יותר הקשבתי. באיזשהו שלב באמת שאלתי אותו אם הוא יוצא עם עוד בנות עכשיו. הוא אמר שכעקרון לא. אבל יש מישהי שהם יוצאים כבר יותר משנה. עם הרבה פרדות באמצע. בלי מחוייבות. קשר ששניהם לא "מצליחים" לצאת ממנו. שהוא כבר לא אוהב אותה. ושעכשיו הם לא. התפתחה שיחה נחמדה כזאת. שיחה אמיתית. אמרתי לו שהתגברתי על הקודם. ואני באמת מרגישה את זה. לא יודעת איך להסביר.. זה קרה. {אני יכולה לכתוב 4 פיסקאות על זה עכשיו, אבל אני אוותר} בכל זאת.. מדי פעם היה שיחות טלפון של "מותק", "מאמי". תמיד שאני איתו יש את השיחות האלו. אני מסוגלת להודות, זה מעצבן אותי. ברקע כל הזמן היה את המשחק של מכבי חיפה. מסתבר שהוא אוהד אותם. אחרי ה: 1-0 הוא כל הזמן היה עם הגב לטלוויזיה. חשש להסתכל. מה שמאוד שעשע אותי. אחרי הגול השני פתאום התחילו לזרום אליו מליון טלפונים. זה לא ממש עצבן אותי. הצלחתי להכניס את עצמי גם להתלהבות. איזה שמחה הייתה שם. עשה לו מצב רוח טוב הניצחון. אמר שאני הבאתי את המזל {לאחר ששנים אמרו לי שאני מביאה מזל נאחס בכל הקשר לכדורגל-יאללה מכבי *ת"א* כמובן}. אחרי המשחק, הוא סגר את הפלאפון, ועד שהלכנו לישון רק דיברנו. שוב, היה לי כיף. אין לי עוד ממש רגשות. אבל פתאום אני מרגישה שאולי יהיו. מה שיהיה יהיה. בכל זאת דיברנו כל כך הרבה. הוא מקסים.
