אני חושב שדיברת על מקרים
כמו 月が見えない. בעברית היית בדרך כלל אומר "אני לא רואה את הירח" (אם זה בגלל שהוא מוסתר ע"י עננים, או שזה סוף החודש, או שהוא פשוט עוד לא עלה), אבל ביפנית מקובל לומר משהו שמקביל ל"הירח לא נראה (על-ידי)". המשפט נהפך למעין משפט סביל (אבל לא בדיוק - כי יש הבדל קטן בין פועל עומד לפועל סביל ביפנית, ובעברית בדרך-כלל אין הבדל כזה). זה נכון לא רק בצורת השלילה, דרך אגב: אפשר לומר גם 月が見える. ההפיכה הזאת של המשפט קיימת עם שני זוגות של פעלים: חוש הראייה: 見る ו-見える חוש השמיעה: 聞く ו-聞こえる מתי משתמשים בזה? הניואנס כן הוא ההבדל בין תחושה שאתה מתמקד בה או מנסה לחוש אותה בכוונה לבין תחושה שאתה חש בלי כוונה. לדוגמה: "אני שומע (מקשיב ל)מוזיקה" 音楽を聞く "אני שומע את ציוץ הציפורים" 鳥の囀りが聞こえる ההבחנה הזאת די קלה בשמיעה (ההבדל בין "שומע" ל"מקשיב"). בראייה זה קצת יותר מסובך, וזה לא מקביל לזוג העברי "לראות" ו"לצפות". באנגלית קל יותר להסביר, כי משפט מהתבנית Xが見える מתורגם בד"כ ל"can see X", אבל בעברית זה לא תרגום שעובר חלק. הניואנס כאן הוא יותר בסגנון של דבר שנגלה אליך (והיית יכול להסתכל עליו אם אתה רוצה, אבל זה לא אומר בהכרח שהסתכלת עליו). אולי חוסר-ההתאמה הזה קשור להבדל בין החושים: שמיעה הוא חוש סביבתי, כך שאתה שומע כל קול מסביבך (כל עוד הוא מספיק חזק), למרות שרוב האנשים מסוגלים להתמקד רק בקול אחד (להקשיב). בראייה, אתה יכול (עקרונית) לראות את כל מה שמסביבך, אבל אתה רואה רק את מה שאתה מתמקד בו. בראיה המרחבית שלך אתה יכול לחוש תנועה וככל שתתקרב יותר למרכז תוכל לראות גם צורות כלליות וצבעים, אבל זווית הראיה הממוקדת שלך היא רק כ-6 מעלות. בגלל זה כשאנחנו קוראים אנחנו צריכים להזיז כל הזמן את העיניים. היפנים החליטו לטפל בחוש הראייה באותה הדרך שהם טיפלו בחוש השמיעה: 見える מתייחס לדברים שנמצאים מסביבך ואתה מסוגל לראות אותם (לפעמים אפילו אם הם מאחוריך) ו-見る מתייחס לדברים שאתה מתמקד בהם. חוץ מזה, אם אתה רוצה להדגיש שיכולת לראות משהו (ולאו דווקא שהסתכלת עליו, גם אם בהחלט הסתכלת עליו), אתה תשתמש ב-見える.