אושר, סבל והחיים

[xft6]

אושר, סבל והחיים

שלום לכולם פעם ראשונה שאני כותב כאן וארצה לשתף אצכם בתיאוריה שלי איך שאני רואה את החיים,
אשמח לשמוע מחשבות, תובנות דיעות וכו'.

ניקח את החיים כציר X וציר Y :
ציר X הוא ציר זמן - מהרגע שהתחלנו להתקיים עד הרגע שחדלנו
ציר Y הוא ציר האושר\סבל - מתחת לציר ה-X זה מצב של סבל, מעל ציר ה - X הוא מצב של אושר

כל החיים הם בעצם גרף העולה ויורד מתחת ומעל ציר ה-X רק גודל האמפליטודה משתנה (נושא אחר)

כל פעולה שמגרה את החושים הינה כדי לעבור ממצב של סבל למצב של אושר.
לאחר כל עליה מגיעה ירידה.
גודל העליה היא כגודל הירידה ולהפך.

אושר אין סופי אינו אפשרי - כי אם יתקיים רק סבל לא יתקיים אושר, אם יתקיים רק קור לא יתקיים חום וכו' לכל ניגוד בחיים האלה הוא אינו קיים ללא הניגוד שלו כי הוא הופך לקבוע, למצב ברירת המחדל שאין אחר לו ולכן גם לא ניתן להגיד אותו.

ולכן אני חושב שמצב של סמהדי הוא מצב שבו משתחררים מהסבל ומספיקים לחוות רגשות ובו מפסיקים לחוות גם אושר (מפני שהוא יותר את הסבל ולהיפך),
ואני לא נוגע בחלק של המודעות פתיחת התודעה וכו'.
מפני שגם אם מתחברים לאושר אין סופי בנק' מסוימת הוא יהפוך להיות הקבוע וללא הרגשה של ההפך שלו הוא יהפוך למצב הקיים ויפסיק להיות אושר.

תודה ודיון נעים.

 

[lightflake]

לדעתי

התיאוריה שלך מתארת לא רע את המציאות, את החיים, את "הסיפור" שאנו חיים.
אבל -
אותה "אמת" שהתהליך הרוחני מכוון אליה - היא לא חלק מהסיפור הנל
זה כמו שכל החיים הם סרט קולנוע
אבל האמת היא המסך שלא משנה מה מוקרן עליו הוא לא משתנה

אז אתה צודק בעקרון אבל מפספס את העיקר שזה -מעבר- לכל מה שתיארת. וכשמתארים את זה כ"אושר" לא מדובר על אותו האושר שאתה מדבר עליו (שהוא באמת הצד השני של המטבע של הסבל ולכן הוא תלוי בו) אלא על דבר אחר שלא ניתן לביטוי והוא הרבה מעל ומעבר לאושר האנושי הרגיל.

ערב טוב

 

[ינוקא1]

ראשית , ברוך הבא.

עכשיו מבחינתי אתה צודק במאה אחוז - בעולם הדואלי בו אנו מצויים.

אך כל העניין ב"שחרור" הוא הגעה למה שנמצא מעבר לדואליות - זה כמו עולם אחר , בו החוק הזה עליו אתה מדבר איננו תקף.

זאת אומרת גם שלא נוכל להגדיר שם את האושר כ"אושר" כפי שאנחנו מבינים , וגם המטרה של "שחרור הסבל" , איננה באמת מתארת את מה שנמצא שם.
כי כדי להיות "שם" , כדי לצאת מהדואליות , אתה צריך לקבל ביחד את המוות ואת החיים - למות בכל רגע , ולחיות בכל רגע

ועם זאת ה"שחרור" אכן קיים.
והוא אכן "אושר" , אך לא כמו שאנו מבינים.

 

[ינוקא1]

לדוגמה :

תמיד כשאני מדבר על האחדות , אני מדבר על ההוויה.

ההוויה היא בעצם עולם האחדות.

הוויה קיימת בכל דבר , גם ב"יש" וגם ב"אין" - כי אם ל"אין" למשל לא היתה "הוויה" , אז לא היה "אין" בעולם ! לא היתה מציאות כזאת !

עכשיו , אם אנחנו בעולם דואלי שואלים "האם ההוויה היא יש או אין ?"

אז ברור שמצד אחד התשובה היא "יש" , ההוויה קיימת. וממנה יש הוויה להכל.
וברור מצד שני שהיא שונה לגמרי לגמרי מה"יש" שאנחנו מכירים , כי היא קודמת גם לו וגם ל"אין".
איננו יכולים אפילו לדמיין איזה סוג "יש" היא ההוויה. יכולים רק לחוות.

אותו דבר לגבי דבריך על אושר וסבל :
באחדות קיים אושר , אך הוא שונה לחלוטין מהאושר כפי שאנחנו מכירים אותו בעולמינו.

 

[xft6]

קצת קשה לי להבין כשמשתמשים במושגים של מציאות

דואלית כדי לתאר מציאות שאינה כזו.
בגרפים שהסברתי בהודעה המקורים אני חושב שהשחרור מהסבל הוא התלכדות של הגרף עם ציר ה- X
שכל מה שאנחנו מכירים חדל להתקיים.

ניסיתי פעם לתרגל מדיטציה (או משהו קרוב לזה) וכמה פעמים הצלחתי להתנתק מהכל ולחוות משהו אינסופי וזה היה באמת משחרר
אני מבין מעט על מה מדובר.

אז בעצם הרמה הגבוהה ביותר היא 'מוות' בין החיים כי רק ככה אפשר להתחבר לאינסוף ו'למות ולחיות בכל רגע'

לאחר שחרור מהעולם הדואלי, שום דבר לא קיים חוץ מהאינסוף ?

מצד שני אולי לאחר הגעת ההארה והתנתקות מהדואליות אפשר לחזור למציאות הדואלית ולחוות אותה במלואה עד עת זקנה
ואז להתנתק ממנה, הרי כל היופי במציאות הזו היא הדואליות ואם לחוות אותה מנק' מבט של מתבונן שעבר הארה וללא ממהר
ללכת לשלב הבא של המציאות הלא דואלית אפשר לעשות הרבה דברים יפים.

 

[פרעה10]

"אז בעצם הרמה הגבוהה ביותר היא מוות

בין החיים כי רק ככה אפשר להתחבר לאינסוף ולמות ולחיות בכל רגע "...הייתי אומר אחרת ....הרמה הגבוהה ביותר היא למות לעצמך .... ואז לחיות את מה שאתה באמת . .2 ."לאחר שחרור מהעולם הדואלי שום דבר לא קיים חוץ מהאין סוף "......הכל קיים -אך זה לא דואלי ...יש אחדות -אין שניים ....אור ואהבה

 

[ינוקא1]

מה שכן , המציאות ה"לא דואלית" , האחדותית , כמובן כוללת בתוכה גם את המציאות הדואלית.

אתה רואה את אותה המציאות , אך מנקודת מבט שונה לחלוטין.

אתה לומד לראות את האחדות שבתוך הדואליות.

(וליתר פירוט :

אנחנו נמצאים בעולם של המספר 2.
עולם של הפכים - אור וחושך , חיים ומוות , וכו' וכו'.
איננו יכולים לעשות "חיסור" , ולמחוק את מה שאנחנו חווים ולחוות רק חצי. זה פשוט לא הולך כך.
לכן הדרך אל האחדות בעצם חסומה בפנינו.

אך מה כן אפשרי ?
להגיע ל1 דרך ה3 !
כלומר - למצוא את הגשר הקיים בין שני ההפכים , ולאחד אותם - בנקודה שנמצאת בינהם.
למשל אם נדבר על "חיים ומוות" כהפכים , אז להיות בנקודה הנמצאת בינהם וכוללת אותם.
הגשר הזה זהו המספר 3.
דרך האיחוד הזה , מגיעים אל המספר 1.)

 

[ינוקא1]

"הרמה הגבוהה ביותר"

היא חיים , בהם אתה זוכר שמותך יכול להגיע בכל רגע.

חיים בהם אתה מודע לכך שבאת מהאין , ואליו אתה הולך , וכרגע יש לך תקופה ממש קצרה לחיות בעולם מסתורי שאתה לא מבין אפילו קצה קטן ממנו.

ממילא כל רגע בחייך הופך לפלא , הוא לא משעמם.
כל מה שאתה רואה הופך להיות פלא.

ממילא אתה גם חי את חייך אחרת , מלא בהתפעמות.
אינך קטנוני , ואתה רואה את הכל בפרופורציה נכונה.

זו חוויה של אחדות.

ולחיות את זה בכל רגע ורגע , גם כשאשתך מעצבנת אותך , זה מואר אמיתי.

 

[דניאל גליקר]

אם בגרפים עסקינן

האם אתה מכיר את הגרף של טנגנס וקוטנגנס?
במידה וכן, הנה התשובה שלך.

אפשר לבודד כאן את הטנגנס של 90 מעלות.
ו...אפשר לחיות את זה.

 

[ינוקא1]

 

[הקוסמת הורודה2]

תזכיר לי מה זה טנגנס וקוטנגנס? שכחתי...

 

[ינוקא1]

טנגנס

זה אורך הניצב ממול הזווית במשולש ישר זווית לחלק לאורך הניצב הסמוך.

ב90 מעלות הערך הנ"ל שואף לאינסוף , ולזה התכווין ידידנו גליקר

(קוטנגס זה ההופכי לטנגנס)

 

[הקוסמת הורודה2]

אההההההה

 

[הקוסמת הורודה2]

אבל... לא עושים טנגנס ל90 מעלות לא?

כל הרעיון זה לחשב את מעלות הזויות שליד הזוית הישרה...

 

[ינוקא1]

נכון.

אבל הערך "שואף" לשם.

אם תעשי מערכת צירים.
ותכתבי בה את הערך של טנגנס , קצת פחות מ90 מעלות.
ואחר כך תכתבי את הערך של טנגנס קצת יותר קרוב.
וקצת יותר קרוב.
וקצת יותר קרוב.
. . ..

את תראי גרף שבו ככל שמתקרבים יותר ויותר ל90 מעלות , הגרף עולה יותר ויותר , עד שב90 מעלות אומנם אי אפשר למדוד , אך אם ניקח נקודות קרובות קרובות ונצייר את הגרף נבין שהערך הוא באינסוף - כלומר את רואה שהקו עולה למעלה ויוצא מהדף.

זה נקרא שהפונקציה של טנגנס "שואפת לאינסוף" ב90 מעלות.

http://he.wikipedia.org/wiki/טנגנס

 

[הקוסמת הורודה2]

תודה על ההסבר

 

[הקוסמת הורודה2]

לך לישון !!

 

[רועי החושב]

אושר אינו הנאה.

המילה בעברית נובעת מהשורש א.ש.ר שגם יכול להיות מוסב למילה "אישור".
להבנתי האושר הוא בסך הכל אישור של הגורל.
כלומר של כל הסיטואציה שכוללת אישור עצמי, אישור הנסיבות, אישור העולם, אישור החיים וכ"ו
גם האישור, או הקבלה, של העליות והמורדות בחיים, כמו אלו של ההנאה והכאב, הוא סוג של אושר.
האושר, מבחינה פילוסופית, יכול להיחשב כתוצאה של ריאליזם אינדיפרנטי. או כמו שניטשה ניסח זאת- דיוניסיות- אמירת הן לחיים על אף הסבל שבהם.
אין הוא ניגודו של הסבל, אלא הוא, לדעתי, תחושת העוצמה שקיימת ומתפתחת כאשר מקבלים את הדברים כפי שהם, כואבים ומלאי סבל וחסרי תקווה ככל שיהיו.
הוא לא כניעה והוא לא פאסיבי, אלא הוא קבלת מה שאי אפשר לשנות, ובחירה בחיים. אלו הבורחים מהמציאות הם הפאסיביים, ואינם יכולים אלא להיות כחפץ דומם, כלואים בתוך עולם הדמיונות שלהם, ההזיות שלהם והשאיפות הבלתי אפשריות שלהם.
האושר הוא, אם כן, תוצאה של ריאליזם פסימי אינדיפרנטי אקטיבי והחלטי.

 

[neophile]

בהחלט יש בזה משהו

כתבת "להבנתי האושר הוא בסך הכל אישור של הגורל.
כלומר של כל הסיטואציה שכוללת אישור עצמי, אישור הנסיבות, אישור העולם, אישור החיים וכ"ו"

העניין הוא שמשהו בך צריך להיות חופשי על מנת לקבל את העליות והמורדות.

ללא החופש הזה אנחנו כבולים כביכול לגרף הזה שעולה ויורד .

כמובן שכל זה הוא דיבור תאורטי ... איך משיגים את החופש הזה? את הנוכחות הזאת ?

 

[רועי החושב]

אהבת הגורל

לאהבה אין שיטה. אין איך.
נכון מאד שזה משהו חופשי- זו אהבה. לא נוסטלגיה, לא בריחה, אלא אולי אפילו סוג של תאוות בצע שמושאה הוא המציאות כפי שהיא, בעירום. אולי זו תשוקה כלפי המציאות העירומה. השתוקקות לבעול אותה. להטביע בה חותם.
ובשביל זה יש להפשיט אותה, להותיר אותה בלי צעיפיה.
ואין זו סתם השתוקקות לבעול אותה אלא לעשות איתה אהבה- ולשם כך להתבונן בה ולהיזון מהמראה העירום שלה, ולא להניח לה להסתיר דבר. לגלות את כל צדדיה כך ששום דבר לא יחמוק מהעין. ועצם חשיפתה פירושו שהיא תהיה רכוש. כי הרי תאוות הבשרים היא ביטוי של תאוות הבצע.
חשיפתה המלאה היא תנאי מקדים להבאתו לידי ביטוי של הכוח היוצר צורות, המשתוקק לעשות את החומר הסתמי למשהו בעל משמעות.
כך הוא האושר- ביטוי של תשוקות בוערות אשר מושאן הוא הגורל, אשר הוא סתמי, חסר משמעות, טפל.
זהו הדחף ההופכי, הפאסיבי, לדחף הדתי, אשר הוא רצון להתמלא בצורות, במשמעות, מאיזושהי מציאות עליונה.
האושר הוא הרגש הבלתי דתי ביותר שקיים. שמא כל הדתות שמדברות על אושר בסך הכל נוקטות בתרגיל רטורי של הכלה של ניגודן, וכך הן מחלישות אותו ומגישות אותו כמו חיסון, שהוא אורגניזם מוחלש.
הדתות, אם כן, "מעניקות" חיסון נגד אושר. אם אדם רוצה באמת באושר- עליו להיות חזק יותר מהדת.