אור / אלסה אוסוריו
הוצאת כתר, 405 עמ', תרגמה מספרדית: ליה נירגד אל קיומו של הספר הזה התוודעתי לראשונה, בעת קריאת ראיון עם המחברת , אותו ערך מריו וינשטיין, המתרגם לעברית של "על קברים וגיבורים" הנודע של ארנסטו סבטו. הראיון, שהתפרסם לפני מספר חודשים במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" עורר את סקרנותי הן לגבי דמותה של הסופרת, הן לגבי נושא הספר. אלסה אוסוריו, ילידת בואנוס איירס, נמנית עם הסופרים אשר באמצעות כתיבתם, שואפים להסיר את מסך הערפל האופף את תקופת שלטונה של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, בין השנים 1976 - 1983. שלטון הגנרלים התאפיין בתהליך של דיכוי שיטתי ואכזרי של חופש הפרט , ברמיסה גסה של זכויות האדם, ובביצוע מעשי חטיפה, כליאה, עינויים והרג של כל מי שנחשד כמתנגד למשטר או כמשתייך לאחד מן הארגונים השמאלניים ה"עוינים". תחילתו של הרומן במפגש בבית קפה במדריד. מפגש שלמראית העין, אין בו שום דבר העשוי למשוך את תשומת לבו של המתבונן. זה הוא מפגש בין צעירה ארגנטינאית בתחילת שנות העשרים לחייה, נשואה ואם לתינוק לבין גבר בן 49 , גולה ארגנטינאי שנמלט לספרד. שמה הוא לוּס (בעברית "אור"). שמו הוא קרלוס. הם אב ובתו. בקולה הצלול , לוס מגוללת בפני אביה וגם בפני הקורא את הסיפור שראשיתו זמן קצר לפני לידתה וסיומו באותה פגישה מכרעת בבית הקפה ההומה ליד פלאס מאיור. זהו ספור מזעזע ומבעית, שמעורבות בו מגוון של דמויות: עצירה פוליטית היולדת את בתה בשבי, איש צבא בכיר שמסדיר את נטילתה של התינוקת מאמה ו"מטפל" בהליך האימוץ שלה ע"י בתו וחתנו, פקודו הזוטר והקשוח הממונה על ביצוע הוראותיו וזונה המצויה בסוד כל המהלכים. מכאן ואילך, העלילה הולכת ומסתעפת, כשהיא נעה לאורך ציר חייה של לוס. היא תלווה אותה במסע המפרך לחיפוש אחר זהותה, מסע שייקח אותה אל אנשים ומקומות רבים, עד לפענוח התעלומה האפלה הטמונה ביסוד קיומה. מאמציה הבלתי נדלים של הגבורה לחקור את אשר ארע בשנת 1976 , יובילו אותה צעד אחר צעד לקילוף מעטה השקר וחשיפת מהותה של האמת. אלו , אם כן, החומרים ששימשו כבסיס לכתיבת רומן זה. והם חומרים קשים, חזקים, ואוטנטיים – כפי שרק החיים והמציאות יכולים לספק. הספר כתוב ונקרא כמותחן, שמאוד קשה להניחו מן היד. הקורא מוצא עצמו עוקב בדריכות רבה אחר התפתלותה של העלילה, שמובאת - באופן קצת סתור, יש לומר – מנקודת מבטן של כמה מן הדמויות. אבל - האמת חייבת להיאמר ויהי מה. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקרוא ל "אור" יצירה ספרותית. מה שהופך את הספר לבנאלי ונעדר עומק, שלא לומר רדוד קמעה , הוא ללא ספק סגנון כתיבתה של אוסוריו. זה הוא סגנון פשוט , העושה שימוש בשפה יומיומית דלה, רזה , מתובלת פה ושם בביטויי סלנג. ישנם חלקים נרחבים בספר בהם המשפטים נשמעים שטחיים, מלאי קלישאות והתוצאה מתבטאת בתחושה של חוסר אמינות מסוימת. נימת השטחיות והסיווג הערטילאי של הדמויות לקטגוריות של "טובים" ו"רעים", מזדקרים לעיניי הקורא מכל אחד ואחד מדפי הספר. יש לי תחושה שלמלאכת התרגום שנעשתה בידי ליה נירגד, חלק לא מבוטל בתוצר הסופי המאוד לא מרנין הזה. במהלך קריאת הספר, לא יכלתי שלא לערוך השוואה בינו לבין "ידיעה על חטיפה" של גרסיה מרקס. לכאורה , עלילות שניהם קרוצות מחומרים דומים עד מאוד. אלו חומרים אשר נלקחו מחווי המציאות הקשה של ארצותיהם של שני הסופרים. אך, בנקודה הזאת תם כל דמיון ביניהם. מרקס מספר את סיפורם של החטופים ואת הרקע לחטיפתם באופן שהקורא חש עצמו מעורה בעלילה לאורך כל הדרך. הוא נוטל חלק בחיי הדמויות, חווה עמן את עוצמת חוויותיהן, נאחז יחד עמן בכאב ובאימה, נושם את נשימות הרווחה של אלו מהם שבסופו של דבר שוחררו בריאים ושלמים (עד כמה שביכולתו של אדם להיוותר שלם לאחר שעבר טראומה בהיקף שכזה ) לעומת זאת, אצל אוסוריו, האופי השטחי של הנרטיב מקשה על הקורא לחוש קירבה לגיבורים ומעניק לו את ההרגשה שמולו נמצא דוח עיתונאי על שלל פרטיו היבשים לכל הפחות או מותחן ברמה ממוצעת , לכל היותר . ידוע לי שהספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס אמנסטי. אני סבורה שהשיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה להענקת הפרס היו פוליטיים גרידא. כי אוסוריו מספקת ספור טוב, ספור שהעולם צמא ורוצה לשמוע, וחשוב שהוא ישמע אותו. אך לקרוא לדרך שבה היא מביאה ספור זה – ספרות, כאשר הכוונה היא לספרות שהיא אומנות הראויה לשמה - זאת, לדאבוני הרב, לא אוכל לעשות. 2 וחצי כוכבים (מתוך 5) ומנה אחת של אכזבה.
הוצאת כתר, 405 עמ', תרגמה מספרדית: ליה נירגד אל קיומו של הספר הזה התוודעתי לראשונה, בעת קריאת ראיון עם המחברת , אותו ערך מריו וינשטיין, המתרגם לעברית של "על קברים וגיבורים" הנודע של ארנסטו סבטו. הראיון, שהתפרסם לפני מספר חודשים במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" עורר את סקרנותי הן לגבי דמותה של הסופרת, הן לגבי נושא הספר. אלסה אוסוריו, ילידת בואנוס איירס, נמנית עם הסופרים אשר באמצעות כתיבתם, שואפים להסיר את מסך הערפל האופף את תקופת שלטונה של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, בין השנים 1976 - 1983. שלטון הגנרלים התאפיין בתהליך של דיכוי שיטתי ואכזרי של חופש הפרט , ברמיסה גסה של זכויות האדם, ובביצוע מעשי חטיפה, כליאה, עינויים והרג של כל מי שנחשד כמתנגד למשטר או כמשתייך לאחד מן הארגונים השמאלניים ה"עוינים". תחילתו של הרומן במפגש בבית קפה במדריד. מפגש שלמראית העין, אין בו שום דבר העשוי למשוך את תשומת לבו של המתבונן. זה הוא מפגש בין צעירה ארגנטינאית בתחילת שנות העשרים לחייה, נשואה ואם לתינוק לבין גבר בן 49 , גולה ארגנטינאי שנמלט לספרד. שמה הוא לוּס (בעברית "אור"). שמו הוא קרלוס. הם אב ובתו. בקולה הצלול , לוס מגוללת בפני אביה וגם בפני הקורא את הסיפור שראשיתו זמן קצר לפני לידתה וסיומו באותה פגישה מכרעת בבית הקפה ההומה ליד פלאס מאיור. זהו ספור מזעזע ומבעית, שמעורבות בו מגוון של דמויות: עצירה פוליטית היולדת את בתה בשבי, איש צבא בכיר שמסדיר את נטילתה של התינוקת מאמה ו"מטפל" בהליך האימוץ שלה ע"י בתו וחתנו, פקודו הזוטר והקשוח הממונה על ביצוע הוראותיו וזונה המצויה בסוד כל המהלכים. מכאן ואילך, העלילה הולכת ומסתעפת, כשהיא נעה לאורך ציר חייה של לוס. היא תלווה אותה במסע המפרך לחיפוש אחר זהותה, מסע שייקח אותה אל אנשים ומקומות רבים, עד לפענוח התעלומה האפלה הטמונה ביסוד קיומה. מאמציה הבלתי נדלים של הגבורה לחקור את אשר ארע בשנת 1976 , יובילו אותה צעד אחר צעד לקילוף מעטה השקר וחשיפת מהותה של האמת. אלו , אם כן, החומרים ששימשו כבסיס לכתיבת רומן זה. והם חומרים קשים, חזקים, ואוטנטיים – כפי שרק החיים והמציאות יכולים לספק. הספר כתוב ונקרא כמותחן, שמאוד קשה להניחו מן היד. הקורא מוצא עצמו עוקב בדריכות רבה אחר התפתלותה של העלילה, שמובאת - באופן קצת סתור, יש לומר – מנקודת מבטן של כמה מן הדמויות. אבל - האמת חייבת להיאמר ויהי מה. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקרוא ל "אור" יצירה ספרותית. מה שהופך את הספר לבנאלי ונעדר עומק, שלא לומר רדוד קמעה , הוא ללא ספק סגנון כתיבתה של אוסוריו. זה הוא סגנון פשוט , העושה שימוש בשפה יומיומית דלה, רזה , מתובלת פה ושם בביטויי סלנג. ישנם חלקים נרחבים בספר בהם המשפטים נשמעים שטחיים, מלאי קלישאות והתוצאה מתבטאת בתחושה של חוסר אמינות מסוימת. נימת השטחיות והסיווג הערטילאי של הדמויות לקטגוריות של "טובים" ו"רעים", מזדקרים לעיניי הקורא מכל אחד ואחד מדפי הספר. יש לי תחושה שלמלאכת התרגום שנעשתה בידי ליה נירגד, חלק לא מבוטל בתוצר הסופי המאוד לא מרנין הזה. במהלך קריאת הספר, לא יכלתי שלא לערוך השוואה בינו לבין "ידיעה על חטיפה" של גרסיה מרקס. לכאורה , עלילות שניהם קרוצות מחומרים דומים עד מאוד. אלו חומרים אשר נלקחו מחווי המציאות הקשה של ארצותיהם של שני הסופרים. אך, בנקודה הזאת תם כל דמיון ביניהם. מרקס מספר את סיפורם של החטופים ואת הרקע לחטיפתם באופן שהקורא חש עצמו מעורה בעלילה לאורך כל הדרך. הוא נוטל חלק בחיי הדמויות, חווה עמן את עוצמת חוויותיהן, נאחז יחד עמן בכאב ובאימה, נושם את נשימות הרווחה של אלו מהם שבסופו של דבר שוחררו בריאים ושלמים (עד כמה שביכולתו של אדם להיוותר שלם לאחר שעבר טראומה בהיקף שכזה ) לעומת זאת, אצל אוסוריו, האופי השטחי של הנרטיב מקשה על הקורא לחוש קירבה לגיבורים ומעניק לו את ההרגשה שמולו נמצא דוח עיתונאי על שלל פרטיו היבשים לכל הפחות או מותחן ברמה ממוצעת , לכל היותר . ידוע לי שהספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס אמנסטי. אני סבורה שהשיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה להענקת הפרס היו פוליטיים גרידא. כי אוסוריו מספקת ספור טוב, ספור שהעולם צמא ורוצה לשמוע, וחשוב שהוא ישמע אותו. אך לקרוא לדרך שבה היא מביאה ספור זה – ספרות, כאשר הכוונה היא לספרות שהיא אומנות הראויה לשמה - זאת, לדאבוני הרב, לא אוכל לעשות. 2 וחצי כוכבים (מתוך 5) ומנה אחת של אכזבה.