אורח שבא להתנחל
זה הולך להיות ארוך, אז תמצאו תנוחה נוחה. הסיבה שהגעתי לפה היא שאני רוצה לפרוק ואולי להבין יותר טוב את הבלאגן. אני בטוח שתמצאו סיבות נוספות. אתחיל מזה שאני חושש ש- shkeDia34 (אשכול "אורחת לרגע" מה- 06/01/12) היא אישתי, אז אולי כדאי למי שלא נתקל באשכול שלה לקרוא אותו כהקדמה שנותנת את "עמדת" הצד השני על קצה המזלג. בהזדמנות זו אני מזמין את אישתי להשתתף באשכול (אני רואה שפה קל לה יותר לשחרר), וכמובן לתקן אותי עם העשה טעויות בכרונולוגית האירועים (אני מאוד נסער,פגוע ומבולבל). אנו זוג בסוף שנות השלושים, נשואים תשע+ שנים ויש לנו שלוש בנות מקסימות. שנינו אקדמאים, עד לפני חודשיים שנינו השתכרנו טוב מאוד (ביחס לאיזור בו אנו חיים) וחיים ברמה כלכלית טובה. כחומר רקע, ברצוני להעיד על עצמי שיש לי כמה "חסרונות" בתחום הזוגיות. אני אדם לא מפרגן מטבעי, ביקורתי, לא תמיד מחצין את רגשותי, לא חברותי לכל אחד, קולני (טונים גבוהים בשיחות חולין וצעקות במריבות), בעל חוש הומור סרקסטי (שלא במטרה לפגוע) והכי גרוע מצפה שאנשים יעמדו בסטנדרטים שלי. לא סתם אישתי הגיעה לאן שהגיעה, אבל.... אני ואישתי הכרנו ויצאנו כשנתיים לפני החתונה, מבחינתי היתה שם אהבה גדולה (שדרך אגב, מעולם לא גוועה). הצרות החלו בלידת ביתי הבכורה (הייתי מעדיף לזכור את זה אחרת אבל...), מריבות וויכוחים בלי סוף. באותה תקופה אני הייתי עדיין סטודנט ולחוץ באופן אישי, לא הרגשתי בטוח מבחינה כלכלית ודאגותי לעתיד משפחתי לא נתנו לי מרגוע (כמו שאישתי תמיד אומרת, אני רואה רק הרע שיכול לקרות). האמת שדאגות אלו העסיקו אותי כל כך שלא שמתי לב שאישתי הפכה לאישה עייפה, סחוטה וממורמרת. על זה אני לא אסלח לעצמי לעולם, שלא הייתי ער מספיק ולא פעלתי לצורך קבלת עזרה זוגית או נפשית חיצונית כבר אז. שלא תבינו לא נכון, הייתי שותף מלא בטיפול בביתי (פרט להנקה כמובן).רוב המריבות והויכוחים שבאו "ביוזמתי" נסובו סביב העייפות שלה, השיכחה שלה ומה שלדעתי היה חוסר איכפתיות והתעלמות מדעותי. המריבות כללו הרמת קול מבחינתי,תגובות של אישה מוכה מצד אישתי (שרק גרמו לי להתעצבן עוד יותר) וכמובן שתיקות, הרבה שתיקות. מפה לשם, כשנה לאחר תחילת הבלגן האופי המחורבן שלי בשילוב עם ההרגשה שאני ממרר לאישתי את החיים גרמו לכך שאזום תחילת מהלך של גירושין. הקלות בה אשתי ויתרה, בתוספת לביקורת שהעבירה עלי (שכמובן שהיה בה משהו, אך יצאה מכל פרופורציה לדעתי) כל כך פגעה והכעיסה אותי שהגענו עד לרבנות. כל זה קורה כשאני יודע שאני מאוד אוהב את אישתי ובכלל לא רוצה להתגרש, אלא להעיר אותה. בדקה התשעים, החלטתי לעצור את זה והחלטנו להתחיל בטיפול זוגי. אני מאוד נהנתי, סוף סוף שמעתי ואפילו הקשבתי לאישתי. אך אני לא יודע כמה הטיפול עזר, הסיבות העיקריות מבחינתי היו חוסר הפתיחות של אישתי ואי הנוחות שלה לדבר על נושאים מביכים וכואבים. כמובן שהעקשנות והאמונה בצדקת הדרך של כל אחד מאיתנו לא תרמו לנושא. דבר נוסף שעלה היה בקשתי והסכמתה של אישתי לכך שיש צורך שתחל בטיפול אישי, לא בנושאים זוגיים, אך כאלה המשפיעים מאוד על הזוגיות שלנו ועל חייה בכלל. כמו כן הוחלט שתלך לבדוק את נושא העייפות. נושא הטיפול האישי נזנח, למרות שניסיתי לעורר אותו מספר רב של פעמים בהלך השנים. נושא העייפות ממה שאני יודע נבדק רק לאחרונה, לאחר תחנונים, לצערי הזה בא מאוחר מדי ולא יכל למנוע את שעתיד לקרות. לאחר מספר פגישות עם המטפל החלטנו לסיים את זה. עברו להן מספר שנים, נולדה לנו עוד ילדה מקסימה (אבל יש לציין שזאת הוציאה לנו את המיץ ביחס לאחותה),אני מנקודת הראות שלי ניסיתי לשפר ולהשתפר, הביטחון הכלכלי הגיע אך המריבות לא גוועו. אומנם התדירות שלהן ירדה אך הסיבות נשארו אותן סיבות ואף נוספו כמה חדשות. ההרגשה שאישתי נותנת את כולה בעבודה ולא משאירה הרבה לבית וחוסר האחריות וההבנה של חיים משותפים לא נתנו לי מרגוע וכשאני לא רגוע אני לא נותן מרגוע לסובבים אותי. ועוד פעם מגיעים לסיטואציה של כמעט מתגרשים, שידור חוזר רק שתעשתתי בשלב מוקדם יותר. ושוב חוזרים. ונולדת הבת השלישית, לא פחות מקסימה מאחיותיה. ועוד ניסיון לטיפול זוגי. ועוד פעם כמעט מתגרשים. ושוב חוזרים. הפעם אולי הגזמתי, הכאב וההשפלה מזה שאישתי מוותרת על הבית שבנינו כל כך בקלות וחיפושי אחר אמתלה לביטול הגזרה, גרמו לי לתרץ את חזרתי בנושא חלוקת הרכוש (כולה בית) ומאז לא גרמתי לביטול ספקותיה. הפעם לא הסכמתי לעשות עוד אחת או אחד. והינה הגענו הלום. שוב רבים על נושא השינה של אישתי, שוב אני מרגיש שאישתי לא מבינה מה זה אחריות. לפני כחודש, ויכוח שסב סביב נושא העייפות הפך לברוגז משולב בטיפול שתיקה, השתיקה הפכה להערות מזלזלות ואני התחלטי להלחץ. הרי אני כבר מכיר את הנוסחא. אז החלטתי לשבור את הקרח ולבדוק, מה קורה פה? האמת שחשבתי שניתלה באהבתנו ונלך לטיפול כמו שצריך. יזמתי שיחה עם אישתי, ברוב טיפשותי לא הייתי ער לחלוטין מול מה אני עומד. השיחה למעשה נגמרה מבחינתי במשפט השני. את הראשון אני אמרתי או נכון יותר לומר שאלתי "את חושבת שנשאר משהו ממערכת היחסים שלנו ששווה להילחם עבורו? תשובתה היתה קצרה וקולעת "לא, לא נשאר כלום, אני לא מרגישה אלייך כלום יותר". פה החלה ההתדרדרות שלי, הבלבול וחוסר ההסכה לקבל את מה ששמעתי הפכו לי את השבועות מאז לסרט הזוי של רחמים עצמיים, בכי ואף מחשבות אובדניות (אני לא מאמין שזה יתקדם מעבר לשלב המחשבות, אני לא כזה). גם התיזמון מבחינתי הוא הגרוע ביותר. לאחרונה התפוטרתי (פוטרתי לבקשתי) מעבודתי, חשבתי שעכשיו שאישתי מצאה משרה מכניסה אוכל לעשות את השינוי המקצועי שכל כך קיויתי לו. המצב הכלכלי במשפחתי הקרובה לא טוב והאמת נמאס להם ממני. החלטתי שאני לא יוצא מהבית ומבחינתי גם לא מתגרשים. כרגע שנינו חיים בבית עם הבנות, ישנים באותה מיטה (אל תתפלאו, האתר הזה אף פעם לא ראה הרבה אקשן גם ככה, הרי היא כל הזמן עייפה) ובקושי מתקשרים. אני חרא לא קטן, במהלך השבועיים האחרונים,ניסיתי לגרום לה להאמין שאני יוצא לבלות ואף מנסה ואולי גם מצליח לנהל מגע עם נשים אחרות. כמובן שזה לא צלח ובסוף אמרתי לה שזה בדוי. האמת זה בכלל לא עניין אותה. ואז נזכרתי שאישתי במצבים כאלה נוהגת לפנות לעולם האינטרנט, לא סיפרתי לכם קודם אבל בבלאגן הקודם היא פרסמה בלוג, ובבלאגן הראשון גיליתי שהיא מנהל מערכות יחסים עם גברים במסנג'ר והכי גרוע עם בחור שכינה עצמו "שרירי וחטוב" או משהו כזה, סטודנט בב"ש (אנחנו גרנו באותה תקופה מאה מטר מגדר האוניברסיטה). וכך נתקלתי ב- shkeDia34. טוב, אני אתן למי שמתעניין לעכל קצת. חתיכת פריקה זו היתה. אשמח לשמוע דעות וכמובן את אישתי. נ.ב. במקרה ש- shkeDia34 איננה אישתי, אני מצטער שערבתי אותך בעניין. כמובן שאני בטוח שזו היא, הסיטואציה, הסיגנון, הסלנג, הפחד שהענה לה בפורום כמו פעם שעברה, הפחד מלהסגיר פרטים (ליקחי עבר).
זה הולך להיות ארוך, אז תמצאו תנוחה נוחה. הסיבה שהגעתי לפה היא שאני רוצה לפרוק ואולי להבין יותר טוב את הבלאגן. אני בטוח שתמצאו סיבות נוספות. אתחיל מזה שאני חושש ש- shkeDia34 (אשכול "אורחת לרגע" מה- 06/01/12) היא אישתי, אז אולי כדאי למי שלא נתקל באשכול שלה לקרוא אותו כהקדמה שנותנת את "עמדת" הצד השני על קצה המזלג. בהזדמנות זו אני מזמין את אישתי להשתתף באשכול (אני רואה שפה קל לה יותר לשחרר), וכמובן לתקן אותי עם העשה טעויות בכרונולוגית האירועים (אני מאוד נסער,פגוע ומבולבל). אנו זוג בסוף שנות השלושים, נשואים תשע+ שנים ויש לנו שלוש בנות מקסימות. שנינו אקדמאים, עד לפני חודשיים שנינו השתכרנו טוב מאוד (ביחס לאיזור בו אנו חיים) וחיים ברמה כלכלית טובה. כחומר רקע, ברצוני להעיד על עצמי שיש לי כמה "חסרונות" בתחום הזוגיות. אני אדם לא מפרגן מטבעי, ביקורתי, לא תמיד מחצין את רגשותי, לא חברותי לכל אחד, קולני (טונים גבוהים בשיחות חולין וצעקות במריבות), בעל חוש הומור סרקסטי (שלא במטרה לפגוע) והכי גרוע מצפה שאנשים יעמדו בסטנדרטים שלי. לא סתם אישתי הגיעה לאן שהגיעה, אבל.... אני ואישתי הכרנו ויצאנו כשנתיים לפני החתונה, מבחינתי היתה שם אהבה גדולה (שדרך אגב, מעולם לא גוועה). הצרות החלו בלידת ביתי הבכורה (הייתי מעדיף לזכור את זה אחרת אבל...), מריבות וויכוחים בלי סוף. באותה תקופה אני הייתי עדיין סטודנט ולחוץ באופן אישי, לא הרגשתי בטוח מבחינה כלכלית ודאגותי לעתיד משפחתי לא נתנו לי מרגוע (כמו שאישתי תמיד אומרת, אני רואה רק הרע שיכול לקרות). האמת שדאגות אלו העסיקו אותי כל כך שלא שמתי לב שאישתי הפכה לאישה עייפה, סחוטה וממורמרת. על זה אני לא אסלח לעצמי לעולם, שלא הייתי ער מספיק ולא פעלתי לצורך קבלת עזרה זוגית או נפשית חיצונית כבר אז. שלא תבינו לא נכון, הייתי שותף מלא בטיפול בביתי (פרט להנקה כמובן).רוב המריבות והויכוחים שבאו "ביוזמתי" נסובו סביב העייפות שלה, השיכחה שלה ומה שלדעתי היה חוסר איכפתיות והתעלמות מדעותי. המריבות כללו הרמת קול מבחינתי,תגובות של אישה מוכה מצד אישתי (שרק גרמו לי להתעצבן עוד יותר) וכמובן שתיקות, הרבה שתיקות. מפה לשם, כשנה לאחר תחילת הבלגן האופי המחורבן שלי בשילוב עם ההרגשה שאני ממרר לאישתי את החיים גרמו לכך שאזום תחילת מהלך של גירושין. הקלות בה אשתי ויתרה, בתוספת לביקורת שהעבירה עלי (שכמובן שהיה בה משהו, אך יצאה מכל פרופורציה לדעתי) כל כך פגעה והכעיסה אותי שהגענו עד לרבנות. כל זה קורה כשאני יודע שאני מאוד אוהב את אישתי ובכלל לא רוצה להתגרש, אלא להעיר אותה. בדקה התשעים, החלטתי לעצור את זה והחלטנו להתחיל בטיפול זוגי. אני מאוד נהנתי, סוף סוף שמעתי ואפילו הקשבתי לאישתי. אך אני לא יודע כמה הטיפול עזר, הסיבות העיקריות מבחינתי היו חוסר הפתיחות של אישתי ואי הנוחות שלה לדבר על נושאים מביכים וכואבים. כמובן שהעקשנות והאמונה בצדקת הדרך של כל אחד מאיתנו לא תרמו לנושא. דבר נוסף שעלה היה בקשתי והסכמתה של אישתי לכך שיש צורך שתחל בטיפול אישי, לא בנושאים זוגיים, אך כאלה המשפיעים מאוד על הזוגיות שלנו ועל חייה בכלל. כמו כן הוחלט שתלך לבדוק את נושא העייפות. נושא הטיפול האישי נזנח, למרות שניסיתי לעורר אותו מספר רב של פעמים בהלך השנים. נושא העייפות ממה שאני יודע נבדק רק לאחרונה, לאחר תחנונים, לצערי הזה בא מאוחר מדי ולא יכל למנוע את שעתיד לקרות. לאחר מספר פגישות עם המטפל החלטנו לסיים את זה. עברו להן מספר שנים, נולדה לנו עוד ילדה מקסימה (אבל יש לציין שזאת הוציאה לנו את המיץ ביחס לאחותה),אני מנקודת הראות שלי ניסיתי לשפר ולהשתפר, הביטחון הכלכלי הגיע אך המריבות לא גוועו. אומנם התדירות שלהן ירדה אך הסיבות נשארו אותן סיבות ואף נוספו כמה חדשות. ההרגשה שאישתי נותנת את כולה בעבודה ולא משאירה הרבה לבית וחוסר האחריות וההבנה של חיים משותפים לא נתנו לי מרגוע וכשאני לא רגוע אני לא נותן מרגוע לסובבים אותי. ועוד פעם מגיעים לסיטואציה של כמעט מתגרשים, שידור חוזר רק שתעשתתי בשלב מוקדם יותר. ושוב חוזרים. ונולדת הבת השלישית, לא פחות מקסימה מאחיותיה. ועוד ניסיון לטיפול זוגי. ועוד פעם כמעט מתגרשים. ושוב חוזרים. הפעם אולי הגזמתי, הכאב וההשפלה מזה שאישתי מוותרת על הבית שבנינו כל כך בקלות וחיפושי אחר אמתלה לביטול הגזרה, גרמו לי לתרץ את חזרתי בנושא חלוקת הרכוש (כולה בית) ומאז לא גרמתי לביטול ספקותיה. הפעם לא הסכמתי לעשות עוד אחת או אחד. והינה הגענו הלום. שוב רבים על נושא השינה של אישתי, שוב אני מרגיש שאישתי לא מבינה מה זה אחריות. לפני כחודש, ויכוח שסב סביב נושא העייפות הפך לברוגז משולב בטיפול שתיקה, השתיקה הפכה להערות מזלזלות ואני התחלטי להלחץ. הרי אני כבר מכיר את הנוסחא. אז החלטתי לשבור את הקרח ולבדוק, מה קורה פה? האמת שחשבתי שניתלה באהבתנו ונלך לטיפול כמו שצריך. יזמתי שיחה עם אישתי, ברוב טיפשותי לא הייתי ער לחלוטין מול מה אני עומד. השיחה למעשה נגמרה מבחינתי במשפט השני. את הראשון אני אמרתי או נכון יותר לומר שאלתי "את חושבת שנשאר משהו ממערכת היחסים שלנו ששווה להילחם עבורו? תשובתה היתה קצרה וקולעת "לא, לא נשאר כלום, אני לא מרגישה אלייך כלום יותר". פה החלה ההתדרדרות שלי, הבלבול וחוסר ההסכה לקבל את מה ששמעתי הפכו לי את השבועות מאז לסרט הזוי של רחמים עצמיים, בכי ואף מחשבות אובדניות (אני לא מאמין שזה יתקדם מעבר לשלב המחשבות, אני לא כזה). גם התיזמון מבחינתי הוא הגרוע ביותר. לאחרונה התפוטרתי (פוטרתי לבקשתי) מעבודתי, חשבתי שעכשיו שאישתי מצאה משרה מכניסה אוכל לעשות את השינוי המקצועי שכל כך קיויתי לו. המצב הכלכלי במשפחתי הקרובה לא טוב והאמת נמאס להם ממני. החלטתי שאני לא יוצא מהבית ומבחינתי גם לא מתגרשים. כרגע שנינו חיים בבית עם הבנות, ישנים באותה מיטה (אל תתפלאו, האתר הזה אף פעם לא ראה הרבה אקשן גם ככה, הרי היא כל הזמן עייפה) ובקושי מתקשרים. אני חרא לא קטן, במהלך השבועיים האחרונים,ניסיתי לגרום לה להאמין שאני יוצא לבלות ואף מנסה ואולי גם מצליח לנהל מגע עם נשים אחרות. כמובן שזה לא צלח ובסוף אמרתי לה שזה בדוי. האמת זה בכלל לא עניין אותה. ואז נזכרתי שאישתי במצבים כאלה נוהגת לפנות לעולם האינטרנט, לא סיפרתי לכם קודם אבל בבלאגן הקודם היא פרסמה בלוג, ובבלאגן הראשון גיליתי שהיא מנהל מערכות יחסים עם גברים במסנג'ר והכי גרוע עם בחור שכינה עצמו "שרירי וחטוב" או משהו כזה, סטודנט בב"ש (אנחנו גרנו באותה תקופה מאה מטר מגדר האוניברסיטה). וכך נתקלתי ב- shkeDia34. טוב, אני אתן למי שמתעניין לעכל קצת. חתיכת פריקה זו היתה. אשמח לשמוע דעות וכמובן את אישתי. נ.ב. במקרה ש- shkeDia34 איננה אישתי, אני מצטער שערבתי אותך בעניין. כמובן שאני בטוח שזו היא, הסיטואציה, הסיגנון, הסלנג, הפחד שהענה לה בפורום כמו פעם שעברה, הפחד מלהסגיר פרטים (ליקחי עבר).
