קבל תרגום
אני עובד כל היום, חצי שיכור בלילה. מתעורר בארבע לחשכה חסרת-קול, אני מישיר מבט. בעוד זמן מה קצות הוילון יאירו. עד אז אני רואה את מה שבאמת תמיד שם: מוות חסר מנוחה, קרוב ביום שלם עכשיו, הופך כל מחשבה לבלתי אפשרית מלבד איך ואיפה ומתי אני עצמי אמות. חקירה צחיחה: אך האימה מהמוות, ומלהיות מת, מבהיקה מחדש לאחוז ולהחריד. המיינד מתרוקן מהמבט. לא בחרטה --הטוב שלא נעשה,האהבה שלא ניתנה, זמן תלוש חסר שימוש -- לא בעליבות, בגלל שחיים יחידים יכולים לקחת כלכך הרבה זמן לטפס מחוץ להתחלותיהם המוטעים, ועשויים שלעולם לא, אלא בריקנות הטוטאלית של התמיד, ההכחדה הבטוחה אליה אנו נוסעים ובה נאבד תמיד. לא להיות כאן, לא להיות בשום מקום, ובקרוב: כלום יותר נורא, כלום יותר אמת. זוהי דרך מיוחדת של לפחד שום תכסיס לא יפוגג. דת פעם ניסתה, מארג הזהב המוסיקלי הנרחב, אכול עש נוצר כדי שנעשה כאילו לא נמות , ודברים נכונים לכאורה שאומרים "אף יצור תבוני לא יכול לפחד מדבר שאותו לא ירגיש", מבלי לראות שמזה אנחנו מפחדים-ללא מראה, ללא קול, ללא מגע או טעם או ריח, כלום לחשוב איתו, כלום לאהוב או להתחבר אליו, האילחוש ממנו אין חוזרים. וכך זה נשאר ממש בקצה הראייה, טישטוש קטן לא ממוקד, קרירות עומדת שמאיטה כל דחף לכדי אי החלטה. רוב הדברים לא יקרו לעולם: זה יקרה, וההבנה של זה פורצת באימת-כבשן כאשר אנו נתפסים בלי אנשים או שתייה. אומץ לא עוזר: זה אומר לא להפחיד אחרים. להיות אמיץ לא מוציא אף אחד מהקבר. המוות אינו שונה בין אם מייבבים או נושאים אותו. באיטיות האור מתחזק, והחדר לוקח צורה. עומד פשוט(=מובן) כמו ארון, מה שאנחנו יודעים, תמיד ידענו, יודעים שלא נוכל לחמוק, אך לא יכולים לקבל. צד אחד יצטרך ללכת. בנתיים טלפונים כורעים, מתכוננים לצלצל במשרדים נעולים, וכל העולם הלא אכפתי מורכב מושכר מתחיל להתעורר. השמיים לבנים כחימר, ללא שמש. העבודה צריכה להעשות. דוורים כמו רופאים עוברים מבית לבית.
