המחסום נפרץ.
הלימודים פשוט זורמים, ההספק שלי סבבה ואני מרוצה. אבל מה שהכי אופטימי, זה שעברתי את המחסום. לא חשבתי שאני אגיד המילים האלה לעוד בחור, לפחות עד שהוא יגיד לי. מהסיבה הפשוטה שלא רציתי להפגע,
שוב. הספיק לי. כנראה שיש הפתעות בחיים, כי לא יכולתי לעצור את עצמי שלשום. הרגשות השתלטו עד שהרגשתי אותם מתפשטים בכל הגוף. היינו בדיוק בנסיעה, ואמרתי לו שאני צריכה להגיד לו משהו שנגיע הביתה. כולו נבהל, דפק מבט של "עוד שנייה היא הולכת להפרד ממני". פתאום הוא נהיה שקט, לא משהו שמתאים לו. אז אמרתי לו שלא ידאג כי זה לא משהו רע [חמוד.. הוא ממש נלחץ
] הוא דומם את האוטו, וכל המילים שהיו לי בראש עד אותו רגע פשוט נחמקו. בסוף איכשהוא הצלחתי להגיד "אל תבהל, אבל.. נראה לי שאני אוהבת אותך". והכל נראה כמו בסרט. השקט, הצרצרים בחוץ והחושך. טוב שלא בכיתי לו עוד שנייה מעודף רגשנות והצורך לשתף אותו בזה כבר. זה יושב לי בגרון מספיק זמן. "אני חושב שגם אני" אין יותר טוב מזה. :]] תגידו אם קראתן... ועכשיו לישון.