אופטימיות זהירה...
תקציר הפרקים הקודמים: 3 סיבובים של איקקלומין-כלום. עלינו כיתה- להמשך בירור והלכנו לתה"ש. בדיקות, בדיקות, בדיקות- בעיית זרע רצינית. חטפנו את השוק בשיחת טלפון שהתוכן העיקרי שלה היה: "אתם רק IVF". בהמשך הבנו שגם אך ורק איקסי. IVF ראשון עם הרבה צפיות ושלילי מכאיב בסופו. החזרת מוקפאים מייד אחרי השלילי (4 במספר)- נספגו כולם. שוב שלילי. שוב כואב. אח"כ הפסקה. ניתוח וריקוצלה- הניתוח הצליח, הוריקוצלה עוד שם. הפסקה. בירורים. (בשלב הזה גיליתי את הפורום) מבולבלים מהאורולוג שמבסוט ושולח לרוץ להזרעות, לעומת הרופאים שמחזירים אותנו מייד ל-IVF בלי לחשוב פעמיים ובלי לנסות שום טיפול אחר. IVF נוסף (הנוכחי)- אחרי הפסקה של 9 חודשים בערך מהטיפול הקודם. חששות, פחדים, קצת כאבים ומה לא. שלשום גיליתי חצ´קון בסנטר. מייד הודעתי לבעלי, ושנינו הבנו את ה"משמעות". אני כבר שלושה ימים בכוננות ספיגה. כבר החלטנו השבוע "מה עושים הלאה". הפחד העיקרי שלי היה שהמכשפה תבוא לפני השלילי (בשביל שומרי נידה זה הבדל משמעותי). היום בבוקר- בדיקת בטא, אחרי לילה עם נדודי שינה. האחות שואלת אותי מה ההרגשה שלי- ואני פוחדת להגיד, אז אמרתי שאין לי מושג. לפני שעה הגיע הצלצול- וזה חיובי. מברוק. 12 יום אני מדמיינת את השיחה הזו, ואת כל האפשרויות שיכולות להיות, ובסוף מרוב התרגשות שכחתי לשאול כמה הבטא... אז רעדתי קצת, ובכיתי הרבה, והוצאתי החוצה את כל המתח האיום הזה שהצטבר בי. הכל נראה לי שביר כל כך, שאני פוחדת לספר ובינתיים רק אתן יודעות. אופטימיות זהירה, כמו שכתבתי בכותרת-זה המוטו שלי עכשיו. ואני חייבת לכולכן חיבוק ענק של תודה. חששתי מאוד לחזור לטיפולים אחרי הפסקה ארוכה כל כך, ואתן ואתם עזרתם לי מאוד. היה הבדל משמעותי בין הטיפול הזה לקודמיו. תודה לאולה שבזכותה הגעתי לכאן (שאלתי אצל בוצ´ן משהו על הזרקות לעצמי, נתת לי כמה עצות והפנית אותי לכאן. בסוף בכלל לא הזרקתי לעצמי...). תודה אישית לכל אחת (אני באמת מתכוונת לכל אחת) שענתה לי אי פעם (כשהיה נוזל בדוגלס, כשחשבתי שיש לי היפר...). תודה לנועם שלימדה אותי הרבה דברים, אבל בעיקר שושואיסטיות מהי (קצת פישלת אתמול). ותרשו לי- תודה לאלוקים שהקשיב לי, למרות שהיה לי קשה איתו בזמן האחרון. אני עוד כאן ובינתיים לא הולכת לשום מקום. רוצה להיות כאן כשכל אחת מכן תצליח והפורום הזה יתרוקן, ואז ביחד נטביע את הסירה הזאת. לא כל כך מאמינה שזה קורה לי, והאצבעות רועדות על המקלדת. הכתיבה הופכת את זה לממשי יותר. רק תזכרו- הכל שביר. אופטימיות זהירה. אוהבת אתכן עד מאוד, שמש קטנה.
תקציר הפרקים הקודמים: 3 סיבובים של איקקלומין-כלום. עלינו כיתה- להמשך בירור והלכנו לתה"ש. בדיקות, בדיקות, בדיקות- בעיית זרע רצינית. חטפנו את השוק בשיחת טלפון שהתוכן העיקרי שלה היה: "אתם רק IVF". בהמשך הבנו שגם אך ורק איקסי. IVF ראשון עם הרבה צפיות ושלילי מכאיב בסופו. החזרת מוקפאים מייד אחרי השלילי (4 במספר)- נספגו כולם. שוב שלילי. שוב כואב. אח"כ הפסקה. ניתוח וריקוצלה- הניתוח הצליח, הוריקוצלה עוד שם. הפסקה. בירורים. (בשלב הזה גיליתי את הפורום) מבולבלים מהאורולוג שמבסוט ושולח לרוץ להזרעות, לעומת הרופאים שמחזירים אותנו מייד ל-IVF בלי לחשוב פעמיים ובלי לנסות שום טיפול אחר. IVF נוסף (הנוכחי)- אחרי הפסקה של 9 חודשים בערך מהטיפול הקודם. חששות, פחדים, קצת כאבים ומה לא. שלשום גיליתי חצ´קון בסנטר. מייד הודעתי לבעלי, ושנינו הבנו את ה"משמעות". אני כבר שלושה ימים בכוננות ספיגה. כבר החלטנו השבוע "מה עושים הלאה". הפחד העיקרי שלי היה שהמכשפה תבוא לפני השלילי (בשביל שומרי נידה זה הבדל משמעותי). היום בבוקר- בדיקת בטא, אחרי לילה עם נדודי שינה. האחות שואלת אותי מה ההרגשה שלי- ואני פוחדת להגיד, אז אמרתי שאין לי מושג. לפני שעה הגיע הצלצול- וזה חיובי. מברוק. 12 יום אני מדמיינת את השיחה הזו, ואת כל האפשרויות שיכולות להיות, ובסוף מרוב התרגשות שכחתי לשאול כמה הבטא... אז רעדתי קצת, ובכיתי הרבה, והוצאתי החוצה את כל המתח האיום הזה שהצטבר בי. הכל נראה לי שביר כל כך, שאני פוחדת לספר ובינתיים רק אתן יודעות. אופטימיות זהירה, כמו שכתבתי בכותרת-זה המוטו שלי עכשיו. ואני חייבת לכולכן חיבוק ענק של תודה. חששתי מאוד לחזור לטיפולים אחרי הפסקה ארוכה כל כך, ואתן ואתם עזרתם לי מאוד. היה הבדל משמעותי בין הטיפול הזה לקודמיו. תודה לאולה שבזכותה הגעתי לכאן (שאלתי אצל בוצ´ן משהו על הזרקות לעצמי, נתת לי כמה עצות והפנית אותי לכאן. בסוף בכלל לא הזרקתי לעצמי...). תודה אישית לכל אחת (אני באמת מתכוונת לכל אחת) שענתה לי אי פעם (כשהיה נוזל בדוגלס, כשחשבתי שיש לי היפר...). תודה לנועם שלימדה אותי הרבה דברים, אבל בעיקר שושואיסטיות מהי (קצת פישלת אתמול). ותרשו לי- תודה לאלוקים שהקשיב לי, למרות שהיה לי קשה איתו בזמן האחרון. אני עוד כאן ובינתיים לא הולכת לשום מקום. רוצה להיות כאן כשכל אחת מכן תצליח והפורום הזה יתרוקן, ואז ביחד נטביע את הסירה הזאת. לא כל כך מאמינה שזה קורה לי, והאצבעות רועדות על המקלדת. הכתיבה הופכת את זה לממשי יותר. רק תזכרו- הכל שביר. אופטימיות זהירה. אוהבת אתכן עד מאוד, שמש קטנה.
